באר מים חיים (נוסינזון) צ

ברשות חייב אבל ברשות פטור דהלא לרבי אמרינן דהזיק חייב הוזק פטור. וניחא בזה דכיון דכדרכו בדרך הלוכו הזיק אמרינן דלזה שאלו ודו"ק

דף נ' ע"א והחופר בורות ברשות היחיד הסמוכה לרה"ר כגון אלו החופרים לאושים פטור ור"י ב"ר יהודה מחייב וכו'. ודייק הגמ' טעמא דלאושים הא לאו לאושים חייב. ופרש"י טעמא דלאושים דברשות ואינו פושע אבל לאו לאושים חייב וא"כ לפ"ז בחפר בור ברשותו סמוכה לרה"ר חייב. ותמה הל"מ על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהשמיטו הא דברה"י סמוכה לרה"ר חייב ולאושין פטור. והנראה בזה לדעת רבינו דה"פ הסוגיא טעמא דלאושין דהיינו דחפר מן צד רה"ר אבל שלא לאושין דהיינו במקצה מקום והפקיר רשותו ולא בורו לכ"ע חייב וא"כ מוכח דבור ברשותו חייב. אבל באמת הא דברשות אין מועיל לפטור אם הוה חייב מדינא כדאמרינן דכל המקלקלין ברה"ר אפי' ברשות אם הזיקו חייב לשלם. וכן לקמן בנפלה לגנה חשבינן לאונס הא דנפלה מן הצד וס"ל לרבינו דלא מחייב בבור אלא אם יש לו להשור דרך עליו אבל מן הצד פטור. וכן אפשר לפרש דעת רש"י ז"ל כן והא דקאמר דדרך לעשות כן היינו לחפור מן הצד. ובזה ניחא דברי רש"י ז"ל שפי' לקמן רה"י סמוכה לרה"ר במקצה מקום דהוה ליה הפקיר רשותו והאחרונים דחקו בפרש"י הזאת ודו"ק

שם ע"ב ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה ר"נ וכו' אלמא קסבר ר"נ יש חבטה בפחות מי'. פי' דריסוק איברים מחמת חבטה היא. איתיביה רבא לר"נ היו פחותים מי' טפחים ונפל לתוכה שור או חמור ומת פטור מ"ט לאו משום דלית ביה חבטה. ודחי לא משום דלית ביה הבלא וסבר ר"נ כרב וכו'. ומסיק אלא היינו טעמא דר"נ סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוה שיתא הא עשרה אישתכח דכי קא מחבט מעשרה הוא דקא מחבט אלא מתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים בשיתא נמי סגיא. אמרי מתני' דאיגנדר לבור. והנה לפי המסקנא פי' המפרשים דר"נ סבר כשמואל והנה הרי"ף השמיט האי מסקנא אליביה דר"נ והביא רק תחילת הסוגיא דר"נ סבר כרב. ותמה בזה הרא"ש ז"ל. וכן פסק הרי"ף כרב ותמה בזה הרא"ש מדוע שבק לדר"נ ושמואל דהילכתא כוותייהו בדיני והנראה בזה לדעת הרי"ף ז"ל דמפרש דהא דקאמר הגמ' אלא היינו טעמא דר"נ דלא חזרה זה מתירץ דלעיל דר"נ סבר כרב דודאי בור דנזקין עומק הבור גופיה הוא י' טפחים כדמשמע כל הסוגיות א"כ ע"כ טעמא משום הבלא הוא אלא ר"נ סבר דלעניין ריסוק איברים דבא מחבטא משערינן אף בפחות מי' משום דמכריסא דתורא לארעא הוה ד' ומצרפינן זה לחבטא. ופריך אלא מתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים בשיתא נמי סגיא פי' דהא לענין חבטא אף בשתא נמי יש בו כדי להמית ולא הוה ליה לתנא למסתם דבפחות מי' אין בו כדי להמית והכי הוה ליה למימר מה בור שיש בו הבל להמית בי' ט'. וע"כ פריך מסיפא ולא מרישא כדלעיל דלאו אדינא פריך דדינא שפיר אתיא דבור דנזקין בעי י' ט' משום הבלא אלא אלישנא פריך כדבארתי ומשני דהא דקאמר התנא בהאי לישנא משום דמיירי אפי' במגנדר יש בבור כדי להמית בי' ט' אבל דינא דקאמר התנא דפחות מי' ט' פטור לא משמע לאוקמי דוקא במגנדר דכללא כייל. ובאמת לפי' המפרשים דחוק מאד לאוקמי כל הני סוגיות דבעי בור י' טפחים דמיירי דוקא במגנדר: ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל דפסק כשמואל וכתב בפי' בפי"ב מהל' נ"מ הל' י' דבעינן שיהא עומק הבור י' טפחים ולא משמע דבמגנדר מיירי דהוה ליה לפרש. ועוד דהוה ליה להביא דאף בבור שיתא מחוייב בלא מגנדר. אלא ע"כ כדפרשתי דר"נ סבר כרב דחיובא דבור משום הבלא וע"כ בעי י' ט' אבל לחבטא איכא מיתה בפחות מי' דמצרפינן אף ממאי דמכריסא לארעא הוה. אבל אנן דקי"ל כשמואל סבירי לן דאף בחבטה אין מיתה בפחות מי' ט' דודאי בור דנזקין לכ"ע לא הוה בפחות מי' בעומקא. וא"כ לשמואל אף לענין טריפות וריסוק איברים בעי דתפול מגבוה י' ולא מצרפינן האי דמכריסא לארעא ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט מהל' שחיטה הל' ח' נפולה כיצד שנפלה הבהמה ממקום שגבוה י' ט' או יותר וסתם הדברים ולא זכר דמיירי במגנדר ולא הביא דמצרפינן האי דמכריסא לארעא הוה והכ"מ השיגו בזה ולמה שבארתי ניחא כיון דפסק כשמואל ולשמואל אין חבטה בפחות מי' ט' ודו"ק

דף ג"א ע"ב בעי רב שיזבי הרחיבה מהו וכו'. אמר רב אשי נחזי אנן אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא אי בחבטא מיית הרי קירב היזיקא. איכא דאמרי וכו' אי מההיא גיסא נפל הרי קירב היזיקא ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פי"ב מהל' נ"מ הל' י"ג חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו אי מחמת הבלא מת האחרון פטור שהרי מיעט הבלו ואי מחמת חבטא מת האחרון חייב שהרי הוא הקריב היזיק בור זה וכן אם נפל השור מאותו צד שהרחיב האחרון חייב שהרי הקריב היזיק בור זה אע"פ שמת מן ההבל ואם מן הצד שחפר הראשון נפל הראשון חייב שזהו האחרון מיעט הבלו. והנה רבינו סבר דלא פליגי הני תרי לישני אהדדי. אך דברי רבינו צריכים טעם בהא דרישא דלא נפל מאותו צד שהרחיב דקאמר דאם בחבטא מיית הרי קירב היזיקא דבמאי קירב ההיזק במאי שהרחיב כיון דלא נפל מאותו צד שהרחיב. ועיין בסמ"ע סי' ת"י מה שכתב בזה ודבריו תמוהים ואין להם טעם לדינא. ועוד יש לדקדק דמדוע חייב בכולו דהא הבור של שותפים ומעשיו של זה נמי אהני. והנראה בזה דמפרש דאי בחבטא מיית היינו דרואים דהיתה ההכאה משום דהיה רחב ואילו היה קצר היה נתלה באוירו דהשור היה גדול וכרסתן ולא היה נחבט בבור קצר א"כ ע"י מעשיו דידיה מת וע"כ הוא חייב הכל אבל אי בהבלא מת ונפל מאותו צד שלא הרחיב חייב הראשון הכל והשני פטור דהא לא אהני מעשיו. וכן אם נפל מהאי גיסא דהרחיב האחרון חייב ולא דמי להניח אבן על פי הבור דשניהם חייבים דהכא שניהם שותפים בבור וחשבינן דכולו שלו משא"כ התם דבור של אחר גמר ההיזק ונכונים דברי רבינו לדינא ודו"ק

דף נ"ב ע"א כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב. ופריך וראשון עד אימת מפטר וכו' אמר ר"י בכדי שידעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה כסוהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור מגולה וישכור פועלים ויכרות ארזים וכל שימות תוך זמן זה השני לבדו חייב וכל שימות אחר זמן כזה שניהם חייבים לשלם שהרי שניהם פשעו בו. ותמהו המפרשים מ"ש ראשון משני כיון דנתגלה באונס ומ"ש בראשון דכתב רבינו דלא הוה פשיעה עד אחר הזמן הזה. והנראה טעמא דהא מלתא דהכא הלא מיירי בכסוה הראשון לבדו והשני לא נשתתף עמו בכסוי ומתחילה פשע וע"כ רק להראשון דאנוס הוא נותנים לו זמן בכדי שיכסהו אבל השני הלא פשע בו בתחילה וע"כ מחויב בהיזיק הבור ואין נותנים לו זמן. וכן בבבא דרישא דעבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו כתב רבינו דהראשון לבדו חייב התם נמי מיירי דהראשון פשע דהיינו שגלוהו והיינו הלשון שעבר הראשון ולא כסהו דעליו היה מוטל הכיסוי ועבר עליו ולא עשה זה אף שהניח להשני משתמש פטור השני דהשני עבור תשמישו לא מחשיב כשואל ושומר להתחייב בנזקי הבור דמדידיה משתמש. והיינו לישנא דיש ברירה ולאו דוקא אלא כלומר דעבור השימוש לא מחשיב כשואל דשלי