באר מים חיים (נוסינזון) פט

ובזה ניחא נמי מה שהקשה הנה"מ בזה משנים שהפקידו שני כלים בבבא מציעא (דף ל"ז) וכל אחד אומר גדול שלי דלהוי הקטן כחיטים ושעורים דשניהם הודו דאין הקטן שלהם. והיינו משום דאין מוציאים מהמוחזק דהלא הנפקד לא יחזיק בה כשל ואין טענתייהו עמו ודו"ק

דף מ"א ע"א וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה אמר ר"פ דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא וכתב הרמב"ם ז"ל בזה פ"י הל' ג' שהרג וברח וברביעי ניתפס שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור. וכתב בזה הכ"מ דוקא כשהוא בר סקילה אבל אם אינו בר סקילה כגון שלא בכוונה חייב כופר אף שאין השור בסקילה כמו שכתב רבינו בהל' ט'. ונראה טעמא דהא מלתא דס"ל דהכפרה תלוי בשניהם בסקילת השור ובהכופר כמו בגזל הגר שמתכפר בהכסף והאשם וה"נ מדכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו משמע דהכפרה תלוי בשניהם והיכי דלא קיימו השור יסקל לא יוכל להביא חצי הכפרה השני דהשור יסקל משמע קודם תשלומי הממון כמו התם דהכסף קודם לאשם אבל באין השור בסקילה כגון שלא בכוונה רחמנא פטריה מהכפרה הזאת דסקילת השור ומאס כופר מרבינן דחייב בכפרה השניה דהיינו הכופר והמ"ח דחק בזה ודו"ק

דף מ"ב ע"א אלא אמר רב אדא בר אהבה אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"ג שיש אסון באשה יענשו כי נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו ולא שוורים דאפי' נתכוונו לאשה עצמה יענשו כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי והנה הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' חו"מ כתב בד"א כשנתכוון לאשה אבל אם נתכוון לחבירו ונגף האשה ויצאו ילדיה אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כוונה הרי זה כדבר ואין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות. ועיין במ"מ ובל"מ שהשיגו עליו דהא בפ"ד מהל' רוצח הל' א' כתב המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומים ומן הגלות והיינו דפסק כתנא דבי חזקיה דאין חלוק בין מתכוון לשאינו מתכוון וכדאמר רבא פרק הנשרפים דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן. והנראה בזה דהכא שאני דמיירי דנתכוון להכות חבירו ולא להמיתו דאיכא תרתי למעליותא דלא נתכוון לאשה ואף לחבירו לא נתכוון למיתה אלא להכאה בעלמא וע"כ אם הרג את האשה אונס גדול הוא ולא דמיא לשוגג דהתם נתכוון לזה שהמיתו. ולא דמיא להא דפ"ד מהל' רוצח ולתנא דבי חזקיה דהתם נתכוון להרוג את חבירו והרג את זה דמזיד למיתה דחד וע"כ פטור מתשלומים דלא סגי ליה בתשלומים דעונשו ועבירה שלו חמורה מאד. אבל הכא קאמר רב אדא בר אהבה אטו באסון תליא מלתא בכוונה תליא מלתא דאף דהוה הכא אסון באשה הוה כדבר בעלמא כיון דלא נתכוון לאשה אף להכאה בעלמא ואף לחבירו לא נתכוון למיתה ובזה לכ"ע חייב בתשלומים אף דהוה אסון באשה ואף תנא דבי חזקיה מודה בהא. ורש"י ותוס' דחקו בזה. וע"כ לא כתב רבינו כאן דמיירי ביכול להציל באחד מאבריו דלא יהיה רודף כיון דמיירי דנתכוון להכאה בעלמא לאו רודף הוא. ובזה ניחא דברי רבינו פי"ד מהל' נ"מ דמוקי המשנה דלקמן (דף ס"ב) בהיה עבד כפות להגדיש דפטור מתשלומים משום דקלב"מ דמיירי במדליק בשל חבירו דהיינו משום דבעינן דנתכוון להעבד אבל במדליק בשלו לשם אש בעלמא ליכא משום קלבד"מ ולא מפטר מתשלומים ועיין לעיל בזה בחידושי בדף כ"ה ודו"ק

דף מ"ח ע"א אמר רבא נכנס לחצר בע"ה שלא ברשות והזיק את בע"ה או בע"ה הוזק בו חייב הזיקו בע"ה פטור. אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע בו אבל ידע בו חייב דאמר ליה נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשות. ופרש"י דלא הוה ידע בו שלא ראוהו אבל אם ראוהו אף שלא כיון חייב. אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"א מהל' חו"מ דידע בו היינו דהזיקו בכוונה. וכן כתב בפ"ו מהל' חו"מ דהמזיק ממון חבירו חייב בין שהיה שוגג או אנוס וכו' בד"א ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא בזדון אבל בשגגה ובאונס פטור. וכתב עוד וכן אם היו שניהם ברשות או שלא ברשות אם הזיק אחד מהם ממון חבירו שלא בכוונה פטור. וכתב הרב המגיד דדעת רבינו לפטור המזיק ברשותו אפי' הניזק הכניס שם כליו מדעתו אם לא שכיוון להזיק. ואף דכתב רבינו לעיל פי"ג מהל' נ"מ הל' ו' דהניח הכד במקום שיש לו רשות כגון במקום הקרנות של גתות ונתקל בה ושברה חייב אם לא שמילא כל הדרך כדים או אם היתה אפילה א"כ חזינן דהיכי דפשע מחייב רבינו אף שלא בכוונה נראה דעת המ"מ לחלק בין מקום שיש לו רשות דהוה כחצר השותפים ובין שנתן לו רשות בחצר שלו דבזה פטור עד שיתכוון להזיק. אך הדבר תמוה דמניין לו לרבינו זה החילוק. ועוד דבגמ' הכא אמרינן דאפי' לרבי בנתן לו רשות הוה כחצר השותפים. ועוד שניהם שלא ברשות מדוע בעי כוונה. והנראה בזה דהא דכתב רבינו וכן אם היו שניהם ברשות שלא בכוונה פטור אתא לאפוקי מכללא קמא דאדם מועד לעולם אבל לא דמשוה לה לרשות המזיק דהכא אם פשע מחוייב והאי שניהם ברשות היינו כל מקום שיש לו רשות בין במקום הקרנות של גתות בין בר"ה בין שנתן לו רשות. וכן כתב רבינו בפ"א מהל' חו"מ דהנכנס לחנותו של נגר בין ברשות ובין שלא ברשות ונתזה בקעת חייב בד' דברים. ופי' המ"מ דחנות שאני דשלא ברשות כברשות דמיא א"כ חזינן דהיכי דפשע מחוייב אף ברשות המזיק ונתן לו רשות. וכן אמרינן לעיל (דף ל"ב) היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דכל מי שפשע מחוייב אף שלא בכוונה דבעי לעיוני כפרש"י. ומשום דקשיא לרבינו על כל אלה דהא אדם מועד לעולם וא"כ אף באונס לתחייב וע"כ מתרץ דהא דאדם מועד אפי' באונס היינו ברשות הניזק אבל בכל אלה אם לא פשע פטור. וא"כ מה שכתב שם רבינו בהל' ה' הרי שמילא חצר חבירו בכדי יין ושמן אפי' הכניסם ברשות הואיל ולא קיבל בעל החצר לשמור ה"ז ניכנס ויוצא בכדרכו וכל שישתבר בכניסתו ויציאתו פטור ע"כ מיירי באופן המבואר לעיל פי"ג מהל' נ"מ דהיינו באפילה או שמילא כל הדרך. ועוד דהכא עדיפא כח של בעל הכדים מהתם דהתם אם הוזק זה באלה האופנים שלא הוה ליה לעיוני חייב בעל הכדים והכא דהכניס ברשות והוזק בעל החצר פטור כדמבואר לעיל פ"ג מהל' נ"מ. וא"כ הא דכתב הראב"ד ז"ל בזה אפשר כשלא נתן לו רשות למלאות פי' דהיה הרשות בסתם אבל אם נתן לו רשות למלאות חייב ודאי דבריו נכונים ורבינו מודה לו בזה והמ"מ והל"מ לא הבינו כן ושיטתם צריכין עיון ודו"ק

שם ע"ב הכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות ונפל לבור והבאיש מימיו חייב. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' נ"מ הל' ה' המכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות וכו' ואם נגח הוא לשל בע"ה חייב וכו' נפל לבור והבאיש מימיו אם הבאיש מיד בשעת נפילה חייב וכו' ואם הכניס ברשות בעל השור פטור. והשיגו הראב"ד ז"ל מדוע פטור דהרי הוא לזה ולזה לשוורים ולפירות דחד ועיין במ"מ ובל"מ. והנראה בזה בדעת רבינו דנפל באמת אונס הוא כדאמרינן לקמן בנפל לגנה ואפי' אם נפשך לומר דדוקא מן הצד אונס הוא אבל בדרך הלוכו פשיעה היא והוה כמו כותל צר דלעיל (דף כ"א) ועוד נבאר בזה לקמן. נראה דהכא אף בירד והזיק דרך הליכתו פטור. ולא דמי לחצר השותפים לשניהם לשוורים ולפירות דחד דחייב שם על רגל דהתם הוה ליה לשמרו וכן הכא בהזיק בשן אבל הכא בהיזיק ברגל פטור דהא להילוך שאל ושיעבד לו החצר: ובזה ניחא קושית הרא"ש על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכיון דפסקו כרבי למה כתבו בחפר בחצר בורות שיחין ומערות דדוקא שלא