באר מים חיים (נוסינזון) פז

אפי' בזמן ארוך והיינו כדבארתי כיון דנפלו באונס גמור ולאו איהו כריה לא מחוייב לסלוקי אלא על בני רה"ר מוטל לסלק. ותדע דהא בכותל רעוע ב"ד קובעין לו זמן לסתור הכותל ואם לא קבעו לו זמן אף דחזייה דרעוע הוא פטור ולא אמרינן דעליה לסלוקי: והא דאמרינן בהבית והעליה דאם נפל כותלו לגנת חבירו כופין אותו לפנותו התם משום דאי אפשר לדור בבית חבירו בלא רשותו ומחוייב לפנות מטלטליו שבבית חבירו ומה לו לזה דנפלו באונס ואפי' הפקירן לא מהני. אבל הכא דמשום נזקין אתינן עליה דאסור להניח ברה"ר דבר המזיק וכיון דלאו איהו כרייה אין מחוייב לסלק. ואף הכא יכולים ב"ד לכופו לפנותם ולתן לו זמן אם לא הפקירם כמו בכותל רעוע ואם יזיק אחר הזמן יהא מחוייב דזה מקרי פשיעה. והיינו דכתב רבינו לרבותא ואפי' הפקירם דברשות חבירו אם נפל לא מהני הפקר ויכול לכופו לפנותו אבל ברה"ר מהני הפקר דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. והרב המגיד כתב בזה שם דמיירי בשעת נפילה אבל לאחר נפילה אם לא הפקירן חייב בהיזיקן כיון דמחוייב לסלק כמו דאמרינן אם נתכוון לזכות בחרסיה. ותמהני מדוע מדמה לה להראשון דלאו אונס גמור הוה ולא מדמה להשני דאף ביכול לסלקן פטור, כדאמרינן דהאי בור לאו איהו כרי'. ועוד תימה לדבריו מאי אפי' שהפקירן דקאמר רבינו ודו"ק

דף ל"ב ע"א אמר ר"ל שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת. לימא מסייע ליה היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חייב והא הכא דכרבוצה במהלכת דמי וקתני חייב. ותסברא הא סייעי בעיא לא מסתיי' דלא מסייעי אלא מקשה נמי קשיא טעמא דבעטה הא הוזקה ממילא פטור והא מתני' דממילא וקתני חייב ומסיק דמתני' דפסקה לאורחא כשלדא הכא כגון דרבעה בחד גיסא דאיבעיא ליה לסגויי באידך גיסא. והרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו האי אוקימתא ותמהו המפרשים בזה. ותירצו כיון דלא קי"ל כר"ל אידחי ליה האי אוקימתה. ותמיהני דהא ודאי קי"ל כר"ל דהוזקה ממילא פטור דהא שור פקח ביום פטור א"כ היכי דראתה דבר המזיק פטור. ונראה טעמא דהרי"ף והרמב"ם ז"ל דהאי ותסברא אזלה אליביה דאמוראי הראשונים רב ושמואל ור"י דסברי דאדם איבעי ליה לעיוני ומיזל כמו בהמה ומוקי מתני' דהמניח בממלא רה"ר וע"כ מוקי נמי מתני' כשלדא דהיינו בממלא. אבל אנן דקי"ל כר' עולא דלעיל דאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים ולא דמי אדם לבהמה כדכתבו התו' לעיל דבהמה דרכה לעיוני. א"ש מתני בפשיטות דלא תיקשי מהוזקה ממילא דבהמה אמתני' דמיירי באדם: ומכאן סייעתא להרמב"ם דשור פקח אם הוזק בבור חייב ודוקא לענין מיתה אמרינן דפיקח פטור. דהא הני אמוראי מדמו אדם לבהמה בכ"ז חייב, בור בנזקי אדם משום דאי אפשר לשמור עצמו מנזקין דבקל יתנזק וה"ה בשור פקח. ועיין בתו' ד"ה תרווייהו כי הדדי נינהו שפי' שתרווייהו מסייעים בהשבירה אבל אם עמד בעל החבית בלא כשלדא חייב בעל קורה. אבל לפ"ז ה"פ דתרווייהו כי הדדי נינהו היינו דתרווייהו פשעו וגרמו ההיזיק ולא משום דסייעו בהדדי בהשבירה וע"כ אם עמד בעל החבית אף בלא כשלדא כיון דהוא הגורם והפושע פטור בעל הקורה ודו"ק

דף ל"ג ע"א שני שורים תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר חצי נזק. וכתב הרא"ש ז"ל דמיירי שהתחילו בבת, אחת או שחבל השני בראשון אחר זמן אבל אם האחד התחיל השני פטור דהוה כשסהו וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכו'. ונראה דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל חילוק זה דכתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' נ"מ שתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת ובעטה מהלכת ברבוצה חייב ח"נ שאע"פ שדרכה להלוך עליה אין דרכה לבעוט. ובפ"ג כתב אכלה כסות או כלים ברשות הרבים משלם, ח"נ וכו' ודרך בני האדם להניח כליהם וכסותם ברה"ר עד שינוחו. ותמהו המפרשים על הרי"ף ורבינו למה כתבו הטעם דדרך בני האדם להניח כליהם דהא כתבו דאין רשות לבעוט אף בשינתה והרא"ש ז"ל תי' בזה דכלים שאני דדרכה לבעוט בהם הלכך אי הוה משנה פטור. ודבריו תמוהים דהא איירי באכלה כסות או כלים וזה ודאי אין דרכה. והנראה בזה דלמאי דמסיק דרבא לית ליה דר"ל משום דנהי דאית לה רשות לסגויי עלה אבל לא לבעוטי היינו דפליג על ר"ל וסובר כשמואל דפליג לעיל על רב ולית ליה כל המשנה ובא אחר ושנה ביה פטור בבהמה. ודוקא באדם המשסה בעצמו אמרינן דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור משום דבעצמו גרם לו והוה כאבידה מדעת. וע"כ הוצרך לומר הטעם משום דדרך בני האדם להניח כליהם עד שינוחו אבל אם שינה פטור דכיון דבעל הכלי הניזק שינה הוה כאבידה מדעת וכשסהו בעצמו. משא"כ בבהמה המשנה דלא שייך בה אבידה מדעת וע"כ אם הזיק אותה מחוייב המזיק אף דשינתה. וכן כתב רבינו דשור האיצטדין אף דפטור ממיתה חייב בנזקין אלא שאין נעשה מועד ודו"ק

שם ע"כ ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין וכו' שחטו מה שעשה עשוי. ומוקי לה בגמ' לא נצרכה אלא לפחת שחיטה. אמר ר"ה בריה דר"י זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור. ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ח מהל' נ"מ הל' ח' שכתב שחטו גובה מבשרו. ותמה הל"מ למה לא כתב רבינו דמשלם הפסד השחיטה דהא אנן קי"ל המזיק שיעבודו של חבירו חייב דדיינינן דיני דגרמי ורבינו בעצמו פסק כן פ"ז מהל' חו"מ דהעושה עבדו אפותיקי ושחררו חייב המשחרר לבעל החוב שהרי הפקיע שיעבודו וגרם לאבד ממונו וכן פסק שם דחייב בכל דיני דגרמי. והנראה בזה דהרמב"ם ס"ל דדיני דגרמי אין חייב אלא במתכוון להזיק כמו שכתב בתשובתו הובא במ"מ פ"ד הל' ב' וכן אי"ה אבאר כן לדעת רבינו לקמן פ' הפרה וע"כ הכא בשור שהזיק כשהוא תם דהוה קנסא שאין מתחייב אלא עד שעמד בדין וע"כ קודם העמדה בדין לא מקרי מתכוון להזיק דמי יאמר דמחייבי ליה רבנן ולא מקרי מזיק שיעבודו של חבירו ודו"ק

דף ל"ה ע"ב גופא אמר רבה בר נתן טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים. ופריך תנן היו הנזקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכו'. הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק. ומשני דראוי ליטול ואין לו ורק תפיסה מהני. וכן פריך מסיפא דהיו אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המע"ה ואי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואמאי חיטין ושעורים נינהו. ומשני נמי דראוי ליטול ואין לו ומהני תפיסה. הרי"ף הביא האי סוגיא והשמיט סוגיא דלעיל דמקשה אף מבבות דרישא מהיה ניזק אחד ומזיקים שנים לרבה בר נתן אף כי כמה הילכתא גוברין איכא למשמע מינה. והרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' נ"מ בהעתקת בבא דרישא כתב היו השורים הרודפים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול היזק והמזיק אומר קטן היזיק היה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המע"ה לא היתה שם ראיה ברורה