באר מים חיים (נוסינזון) פו

דלקמן ד' ס"א בין הדליק בשלו ובין הדליק בשל חבירו דהדליק בשלו ע"כ מיירי דיכול לעכבו דאי אין יכול לעכבו היינו הדליק בשל חבירו וע"כ חילוק זה כבר נזכר בדברי רבינו דפטור דטמון הוא דוקא בהדליק בשלו אבל בשל חבירו חייב טמון. וקאמר הכא הגמ' דכיון דמ"ד משום חציו לאו חציו ממש הוא אלא הוה נמי משום ממונו וא"כ למאי קרי ליה חציו וקאמר דנ"מ לענין ד' דברים. וע"כ מחייב רבינו הד' דברים בכל אנפי אש. ובזה ניחא דלא הוה מצי הגמ' למימר דנ"מ לענין דיני נפשות או לענין טמון ובהמתו שעשה אש. דלאו בזה האש איירי קרא. והחיובים האלה רק בחציו ממש שלא היה יכול לגודרה. והקרא לא איירי אלא בהיה יכול לגודרה מדפטר טמון ופלוגתא דר"י ור"ל אאש דקרא קאי

ובזה ניחא לי דברי רבינו שכתב בפי"ד הל' י' המדליק בתוך של חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני האדם לעשות בגדיש היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. והשיגו הראב"ד ז"ל דהא לאו בטמון מיירי ולמה ליה למימר בתוך של חבירו. ולדברינו ניחא דמשום סיפא נקטיה דאין מחייב מיתה על העבד אלא א"כ הדליק בשל חבירו דהיינו שלא היה יכול לעכב האש. והא דסיים שכן דרך בני האדם לעשות כן נראה דכל שאין דרך להניח פטור אף בגלוי. דהא בשל חבירו לא מפטר משום טמון בכ"ז מחלק הגמ' בין דבר שדרכו להניח או לא ודו"ק

דף כ"ו ע"ב ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות בא אחד וסילקן או קדם הוא וסלקן פטור מ"ט בעידנא דשדיי' פסוקי מיפסק גיריה וכתב רב אלפס דאין הלכה כרבה דרבה לטעמיה דלית ליה דיני דגרמי. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' חו"מ הל' ז' כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם וכו' כיצד הזורק כלי שלו ע"ג כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסילק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר. ובהל' ח' כתב הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי ואם קדם אחר וסלקן שניהם חייבים הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממון של זה. והשיגו הראב"ד ז"ל ע"ש ודחקו המפרשים בפי' וטעמו. והנראה לפרש דברי רבינו דבדין ז' מיירי בזרק כלי ע"ג כרים וכסתות של הזורק והאי שלו דקאמר רבינו אחר כלי צריך להיות אחר כרים וכסתות דהכרים והכסתות שלו היו אבל כלי הנזרק אין נ"מ דשל מי היה וע"כ כיון דהכרים והכסתות היו של הזורק חייב המסלק דהמסלק הוא ניהו הגורם והחייב דהוה כמו בור מכוסה בכיסוי שלו ובא אחר וגלה דהמגלה חייב. ובדין ח' כתב דאם לא היו הכרים והכסתות של הזורק ובא בעל הכרים וסלקן אף דזרק כלי של בעל הכרים חייב הזורק דמכסה בור בדליו של חבירו ופטור המסלק בלקח דליו שלו כדאמרינן לקמן. וכן אמרינן לקמן בשור שעלה ע"ג חבירו ובא בעל התחתון ושמט שלו ונפל עליון ומת פטור דעביד אינש דינא לנפשו ויכול לסלק שלו ואין משגיח אם יבוא היזיק לחבירו

ולפ"ז נראה לי מה שכתב רבינו שם פ"ו הל' ז' שור שעלה ע"ג שור להורגו ברשות המזיק שהוא בעל התחתון ובא בעל התחתון ושמט שורו להצילו ונפל עליון ומת פטור. דלאו משום בבא הזאת נקיט שהיה ברשות בעל התחתון דהא הכא כתב דיכול לסלק הכרים והכסתות שלו ולא חלק ברשויות. ועוד למ"ד דעביד אינש דינא לנפשיה אף ברשות חבירו יכול ליקח שלו. אלא משום סיפא כתב כן בדחפו לעליון ומת דאם לא היה יכול לשומטו פטור. וע"ז כתב דדוקא דהיה ברשות בעל התחתון אבל בר"ה או ברשות העליון אין יכול לדוחפו להזיקו בידים דאין דין רודף בממון. דהיתכן דשור שאכל פירות ברה"ר דיכול לזרוק בו חץ להרגו ולהציל פירותיו. אין כאן דין דעבד לנפשיה אלא לקתה מדת הדין. וה"נ אין יכול להרוג שור שוה ר' שרדף אחר שור שוה ה' אפי' היה הרודף תם דיהי' לו פסידא דאין דין רודף בממון: וע"כ מפרש רבינו דהיה ברשות הניזק ויכול לדחוף מרשותו ולהרוג הנכנס להזיקו דשלו קודם: ובבבא השלישית כתב כאן דאם הכרים והכסתות לא היו שלו ולא של המסלק דשניהם חייבים דהוה כמו המכסה בור בדליו של חבירו ובא אחר וסלקן דמסתברא דשניהם חייבים. וטעמו של רבינו בזה הוא ראיות נכוחות. והנה לפי דברי הרמב"ם הנ"ל נראה אם ראובן לקח כלי שמעון וסמך בו חביתו של יין ובא שמעון ונטל כלי שלו ונשבר החביות של יין דפטור שמעון וללא כהג' רמ"א בסי' שפ"ג סעי' ב' ודו"ק

דף ל"א ע"א הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה הראשון חייב בנזקי שני והשני חייב בנזקי שלישי. אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו דראשון משום דהוה ליה לעמוד ולסלק שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו משום דהוה ליה לעמוד אבל אם ממונו הזיק פטור משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה. ופירש"י דמיירי בדאפקריה ומשום דהוה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. והא דהראשון פטור על כריית הבור הזה אף דמחויב בנזקין משום אד המזיק דהוה כמו לא שכיח גמלין דלקמן ד' נ"ב:. דאף דמחייב על הגמלין בכ"ז לא חשיב ככורה בור ואם נפלו שורים חרי דארעוה גמלין פטור

והנה הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן כתבו אף אם לא הפקירו השני פטור משום דאמר ליה האי בור לאו אנא כריתיה. והא דלא אמרינן בזה כיון דעליה רמיא לסלוקי כמאן דכריא דמי כמו דאמרינן לקמן ד' מ"ח ע"א וכתבו הרמב"ם ז"ל פי"ב הל' ג' בחפר שור בור בחצרו או נחפר מאליו. דהתם כיון דהפקיר רשותו ולא בורו ומשתמש בבור עליה דידיה רמיא למלויי או לכסויי בשעה שהפקיר רשותו אבל אם נחפר בור ברשותו וזה אין משתמש בו כמו בחורבה או בבקעה אם אחר חפר החופר מחויב. ובזה ניחא מתני' לקמן ודברי רבינו שם הל' ב' בחפר בור ופתחו לרה"י אחר דהחופר חייב ובעל הרשות פטור וכן בנחפר מאליו פטור שם בעל הרשות. כן נ"ל לשטת הרמב"ם אף דלהפוסקים דרך אחרת בזה ועיין בהגר"א סי' תי"ג. וגדולה מזה אמרינן לקמן ד' נ"ז בנפלה לגנה באונס אפי' היתה שם כל היום כולו פטור בעל השור ואין מחוייב לסלקה וודאי דשור חמור מבור. ולא דמי להראשון דמחוייב לסלק וכדכתב רבינו ז"ל אם נתכוון לזכות בחרסיה. דהראשון מקרי פשע קצת אף דפטור בנזקין אבל לסלוקי מחוייב. אף דהשני על עצמו מחוייב אם לא עמד שאני נזקי גופו מנזקי ממונו דעל ממונו פטור אם נעשה באונס

ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פ"ו מהל' חו"מ ה' שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא זה האחרון והניח חבילתו ומתה אם היתה מהלכת באותן החבילות ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה האחרון חייב. ושם בהל' ט"ו שכתב בה' שישבו על הספסל מבואר שם ובגמ' דכולם חייבים אם היו יכולים לעמוד. והיינו כדבארתי דשאני נזקי גופו דכ"ז דיכול להציל גיריה דידיה הוא דאזיק אבל בנזקי ממונו אין מחוייב אלא אם פשע מתחילתו. והסמ"ע בסי' שפ"ג ס"ק י' דחק בזה בדברים שאין להם טעם לדינא

ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פי"ג מהל' נ"מ הל' י"ט הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו פטור ואע"פ שהפקירן לפי שאין דומין לבור שהרי אין תחילתן להזיק ומשמע מדבריו דאם לא הפקירן נמי פטור וסתם רבינו