באר מים חיים (נוסינזון) פה

הניח חנוני נרו מבחוץ דרק החנוני מחוייב אף דע"י הגמל הלך האש. אבל על מקום הגחלת מחוייב רק בעל הכלב דכחו לבד הזיק. וכן אמרינן לעיל ד' ו' גבי בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוא פי' וחייב רק הזורק דהוה כמו על מקום גחלת דהכא. והנה אף דעת רבינו כרש"י ז"ל דכל היכי דאזיק בכחו מחוייב רק בעל הכח. אלא דלרש"י ז"ל באנחה אנוחי מחשיב חציו דבעל הכלב אף אם לא שמר זה גחלתו. ולדברי רבינו אם לא שמר זה גחלתו מחשיב כח דאשו דהזיק ע"י רוח מצויה כמו שבארתי וכדמשמע מדברי ר"ח ז"ל. והנה לרבינו ורש"י וראב"ד ז"ל הא דפריך לקמן על הניח חנוני נרו מבחוץ ואי במסכסכת אמאי חייב יהי' הפי' דלפטור החנוני לגמרי ובעל הגמל יתחייב הכל דלא כהתוספות

ויש לדקדק על הירושלמי דמחשיב בדרס על דף וכלים תחתיו כצרורות דלקמן דף מ"ד פריך הגמ' בהפיל הכותל דצרורות הוה ומשני דקאזיל מיניה מיניה וא"כ דרס על דף והיו כלים תחתיו הא הוה כמו מיניה דהתם. והנראה דהירושלמי מיירי בדף ארוך וכלים בצד אחד ודרס מצד אחר עד שהוגבה הדף ואחרי דסלק רגלו הזיק או מיירי בדחף הדף ובעת השבירה לא נגע והיינו אזיק בגרירא שהביא רבינו על מקום הגחלת כדבארתי ודו"ק

שם ת"ש גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דבעל גמל הוה אלא למ"ד אשו משום ממונא האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוה. אמר לך ר"ל הכא במאי עסקינן במסכסכת כל הבירה כולה. אי הכי אימא סיפא אם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חייב ומשני כשעמדה. ופריך עמדה וסכסכה כ"ש דחנוני פטור ובעל גמל חייב. אמר ר"ה בר מנוח משמיה דרב איקא הכא במאי עסקינן כגון שעמדה להטיל מימיה רישא בעל גמל חייב דלא איבעי ליה לאפושי בטעינה סיפא חנוני חייב דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי. וז"ל הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' נ"מ הל' י"ג גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל גמל חייב מפני שהרבה במשאו בין שעמדה הבהמה ובין שלא עמדה. וכתב המ"מ ויש מי שפירש שמה שאמרו בעל גמל חייב פי' על מקום שלהבת הראשון נזק שלם ועל שאר הבירה חצי נזק דהוה צרורות. דומה לכלב שנטל חררה שנתבאר דינו לעיל. ובמסכסכת פי' שהדליק כל הבירה בבת אחת אז תהי' כולה כמקום שלהבת הראשון וחייב נזק שלם ורבינו ז"ל הביא המשנה כפשוטה ותמיהני דאין דרך רבינו להביא משנה כפשטה במקום שיש חלוקי דינים ובמקום שמשלם ח"נ לכתוב סתם חייב. ועוד למאי הוסיף בזה דברים בין שעמדה ובין שלא עמדה. וכן קשה בסיפא דסתם דאם הניח חנוני נרו מבחוץ הטני חייב דהוה ליה לכתוב דעל מקום הדלקה חייב בעל הגמל כמו לעיל בכלב באנחה אנוחי. והנראה דלא דמי לכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דהתם בעל הכלב לא חייב על הדלקת הגדיש אלא משום שמכח שורו נעשה אש וע"כ שאר הגדיש הוה רק כצרורות אבל הכא דהוסיף במשא ונכנסה פשתנו לתוך החנות הוה כמו הביא עצים לאשו של חבירו ובהדלקת פשתנו הוה כמו אשו דהא העצים שלו נדלקו ע"י פשיעתו אף דהגמל הדליק הלא לר' יוחנן מחשיב הדלקת גמל לחציו וע"כ אשו הוא דעשה על שליף דבהמתו. משא"כ לעיל בכלב שנטל חררה דהכלב קשר בעצמו וחיובי רק דחשיב כחו דהכלב וע"כ הוה רק צרורות ואשו לא מקרי דהכלב שעשה דבר המזיק פטור כדבארתי לעיל. אבל לר"ל דאשו משום ממונו פריך דהא הגמל הדליק והתורה פטרה בשעשה שורו דבר מזיק ואף דהעצים שלו סוף סוף הגמל הדליק ולא הוה אשו. ומשני דמיירי במסכסכת פי' דהתקרבה עצמה אל הבירה והדליקה דהוה כמו מקום גחלת דאנחה אנוחי דלעיל דחייב משום רגל ולא הוה כרגל ברה"ר דכיון דהתקרבה עצמה וסיכסכה הוה כמו רגל ברה"י. אי הכי אם הניח חנוני נרו מבחוץ אמאי חייב בשלמא לר' יוחנן דלא מיירי במסכסכת הוה החנוני כהניח האש במקום שעצים מצויים לה ואף הפשתן הוה אשו שלו והגמל דהלך בדרך הלוכו ברה"ר אף על מקום הגחלת פטור דהוה רגל ברה"ר. אבל לר"ל דהתקרבה עצמה אל הכותל א"כ המקום גחלת הוה כמו הזיקה ברגל ברה"י והוה כמקום גחלת דכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דחייב אף אם לא שמר זה גחלתו. ומשני דמיירי בעמדה ועמדה באונס להטיל מימיה ולא במסכסכת אלא ע"י עמידתה נדלק. וע"כ ברישא דבעל הגמל פשע דהרבה במשא מחייב בעמדה דכיון דעמדה הוה כמו אנחה אנוחי ברה"י דהכלב דלעיל אף דדרכה בעמידה כזה לא הוה כרגל ברה"ר דמצרפינן הפשיעה דהרבה במשא והוה כעמדה שלא ברשות והוה כרגל ברה"י ומחייבינן אמקום גחלת. אבל בסיפא דלא פשע פטור על העמידה כיון דהיה כדרכה והוה כרגל ברה"ר. אבל לר"י א"ש הרישא אף דלא עמדה מחויב בעל הגמל שפיר משום אשו כדבארתי. וזה שדיקדק רבינו לכתוב דמחייב בין עמדה ובין לא עמדה, ובזה ניחא הסוגיא דאיצטרך לאסוקי לר"ל דרישא בעל גמל חייב דלא בעי לאפושי בטעינה. והקשו התו' דהא מעיקרא הוה נמי טעמא דרישא וסיפא בהכי. ולמה שבארתי ניחא דבא להוסיף דאף דעמדה באונס מצרפינן הפשיעה דאפושי בטעינה וחשבינן ליה פושע נמי על העמידה והוה כמו שהזיקה בכחה ברה"י ודו"ק

דף כ"ג ע"א אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטור רחמנא היכי משכחת לה דכיון דחציו הוא לא שייך לחלק בטמון וקאמר דניחא ליה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו ליה חציו. ופריך אי הכי לענין גלוי נמי כלו ליה חציו ומשני אלא למאן דאית ליה משום חציו אית לה נמי משום ממונו וכגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה. ופרש"י דקאי ה דנפל גדר דלענין גלוי חייב משום ממונו דהיה לו לגודרה דהתם שורו ולא טפח באפיו. וקאמר הגמ' וכי מאחר דמאן דאית ליה חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו לחייבו בד' דברים. ופרש"י היינו היכי דלא כלו חציו מחייב בד' דברים. ועיין בתו' שדחקו דהא הרבה נ"מ א"ב לענין טמון ולענין דיני נפשות וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל סתם בפי"ד מהל' נ"מ פטור דטמון ולא כתב דוקא בשנפל גדר שלא מחמת דליקה. והשיגו הרב המגיד שם בהל' ט"ו דהא פסק כר"י. וכן סתם רבינו בהל' ט"ו דעל אש תמיד מחויב בד' דברים וז"ל שם אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו וצערו ובבושתו כאילו הזיקו בידו שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקו בחציו. ולפרש"י הוא תרתי דסתרי דהיכי שהוא ממונו לאו חציו הוא. והנראה בזה דרבינו מפרש דהא דקאמר אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וכגון דהיה לו לגודרה ולא גדרה הוא חוזר מתי' הראשון דאוקמיה בנפל גדר אלא מסיק דמאן דאית ליה משום חציו מעורב ביה נמי משום ממונו ולאו חציו ממש הוא ובאיזה אופן הוא דליכא חציו ממש כגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה וכיון דיכול לעכב האש בעת הבערתו לאו חציו הוא ובדיני נפשות פטור דדמי לזרק חץ ותריס בידו או סם בידו דמבואר בסנהדרין ד' ע"ז דפטור וע"ש בתו' וה"נ כיון דיכול לגודרה לאו חציו הם ופטור בדיני נפשות בכ"ז מחוייב הכא באש דלא גרע משורו ולא טפח באפיו. והיינו דמחלקין בסוגי'