באר מים חיים (נוסינזון) פג

ופטור ברשות הרבים דהוה כמו שאכלה פירות וירקות. אבל טרף ואכל פי' שטרף והרג והמית ואחר כך אכל חייב דכיון דבעת הטריפה לא אכל אמרינן דהטריפה היתה כוונתה להזיק ולא לאכול דאם היה כוונתה לאכול היתה אוכלת בעת הטריפה וע"כ חייב נזק שלם כדין קרן בתר דאייעד. ואין חילוק בזה בין ארי לשאר חיות דכולם אוכלים בשעת הטריפה אם טורפים לאכילה ולהנאתם. ופריך והכתיב אריה טורף בדי גורותיו וא"כ אורחיה לאכול בתר הטריפה וא"כ באכל בתר הטריפה להוי כשן דלהנאתו עביד. ומשני לגורותיו עביד הכי אבל מלתא דשמואל דלא היה כאן גורותיו אלא בעצמה אכלה אחרי כן אמרינן דבתחילה כוונתה להזיק הוה ואחרי כן נמלכה ואכלה דאם כוונתה לאכול היה היתה אוכלת בעת הטריפה. ופריך והתניא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם פי' דטרפה הבהמה ואחר כך אכלה הבשר וקתני דוקא בחצר הניזק וע"כ דס"ל דשן הוא ואע"ג דאכלה הבשר אחרי הטריפה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דלהנאתה עבדה ולא להזיק ודלא כשמואל. ומשני הכא במאי עסקינן שטרפה להניח פי' להצניע ולאכול אחרי זמן מרובה דבשביל חוריו אורחיה הוא ולהנאתה עבדה ונמלכה ואכלה מיד. ומלתא דשמואל מיירי שטרפה להזיק ונמלכה ואכלה. ופריך דלמא דשמואל נמי הכי הוא ומנא ידעינן דלמאי נתכוונה אם להצניע או להזיק ומשני ר"נ ב"י דלצדדים קתני ותרתי קתני שטרפה בהמה להניח שהצניעה בחורה או שאכלה בשר היינו דרסה ואכלה בעת הטריפה. ורבינא משני כי תני מתניתא בארי תרבות ואליבא דר"א דמהני תרבות ולאו אורחה להזיק ואמרינן דלהנאתה עבדה לאכול דכיון דלאו אורחה לאכול בעלי חיים וע"כ טרפה בתחילה. ופריך דלר"א חצי נזק בעי לשלומי דאין דרכה לטרוף כלל אף להנאתה. ומשני דאייעד לטרוף ולאכול וחזרה מתרבות שלה לענין אכילה בכ"ז מהני התרבות דלא תאכל מחיים וע"כ הוה שן כיון דלהנאתה עבדה אף על גב דאכלה אחרי הטריפה. ולפ"ז דוקא לר"א נקיט. ופריך דגבי קרן הוה ליה למתני כיון דבא ע"י הודאה אף דדינה כשן. ומסיק בקושיא אבל תיובתא לא הוה דכיון דדינה כשן שני לה בתולדה דשן. ובזה א"ש כל דוחקי וקושיות התו' בזה הסוגיא עיין בדבריהם. וא"ש פסקי דרבינו דכאן בפ"א דמיירי דטרף ולא אכל לכ"ע קרן הוה והדין דבפ"ג דקדק רבינו ושינה מלשון הברייתא דבברייתא קתני טרפה בהמה ואכלה הבשר דמשמע שבתחילה טרפה ואח"כ אכלה הבשר ורבינו כתב שטרפה ואכלה בהמה משמע שפיר דבעת טריפתה אכלה הבהמה. וכתב או בשר דזה נשמע נמי מהברייתא דאכילת בשר שן היא דאורחא בהכי. ופסק באמת כשמואל ושטה מחוורת היא: ובזה ניחא דלקמן פ' כיצד אוקמיה למתני' דהתם דהשן מועד' והבהמה מועדת דקתני שן דבהמה ושן דחיה. וברישא דהרגל מועדת והבהמה מועדת לא בעי לאוקמיה תרתי הבבות לרגל דבהמה וחיה. משום דברגל היזק דבהמה וחיה שוה דבדרך הלוכם מזיקים בלא כוונה אבל בשן איכא נ"מ באכילתם דזו אין דרכה לאכול אלא פירות וירקות ובזאת דבר הראוי לה אף טריפת בעלי חיים. אבל להתו' ורש"י ז"ל אף ברגל איכא נ"מ הזאת דרגל דחיה דרכה להזיק בכוונה בעלי חיים ורגל הוה ובבהמה קרן הוה והוה ליה לאוקמי הרישא נמי ברגל דבהמה וחיה ודו"ק

דף י"ז ע"ב בעא רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו. ותפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרי ליה מנא תבירא תבר ופרש"י מדפטר המשברו והזורק חייב אלמא בתר מעיקרא אזלינא. ודחי דלרבה פשיטא ליה לרבא מיבעיא ליה. ת"ש תרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמים נזק שלם. אמר רב ביבי בר אביי דקאזיל מיניה מיניה ועיין ברא"ש שתמהו הראשונים על הרי"ף ז"ל שפסק לקמן כרבה א"כ ס"ל דבתר מעיקרא אזלינן ולא צרורות הוא ובההיא דתרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי כתב והוא דקאזיל מיניה מיניה אלמא בתר תבר מנא אזלינן. וכן קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק פ"ב מהל' נ"מ בהל' י' וי"ד דמתגלגל צרורות הוה ובפ"ז מהלכות חו"מ הל' י"ב פסק כרבה ולפום סוגיין תרתי דסתרי נינהו והנראה בזה דהא דמוכיח דרבה ס"ל דאזלינן בתר מעיקרא לאו משום פטור השני דהשני ודאי פטור בכל ענין אף אי ס"ל דבתר בסוף אזלינן כיון דהכלי היה עומד להשבר ומדעם עבד. ועוד דלא היה שוה מידי בעת שהזיק כדאמרינן לקמן (דף כ"ז) בזרק תינוק מראש הגג ובא שור וקבלו בקרניו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב ורבנן דלרבנן דאמרי דמי ניזק פטור כיון דלא שוה מידי והתם לכ"ע בתר בסוף אזלינא דהסוגיא ע"כ אזלא אליבא דר' יהודה בן בתירה דאמר דהכוהו עשרה בני אדם האחרון חייב עיין בש"מ והראשון ודאי פטור שם בכ"ז פטרינן אף השני לרבנן דאמרי דמי ניזק כיון דלא שוה מידי. ומצאתי אח"כ הסברות האלה בספר המלחמות להרמב"ן אלא דפי' אין עולה להרמב"ם ז"ל דכתב דהראשון מחוייב ולדברי הרמב"ן ז"ל אף הראשון פטור. וכן אמרינן לקמן (דף קי"ז) אבל היכי דאוקמיה עליה מעיקרא מקלי קליא ואף אם נשא ונתן ביד אחרי כן פטור דמדעם עביד. וגדולה מזה נראה מדברי רבינו דהיכי דעשה ראשון ההיזק אף דיכולים עוד להציל ובא השני וגמרו השני פטור והראשון חייב כיון דאיגלאי מלתא דהראשון לא בא להציל א"כ מנא תבירא תבר השני. כדכתב רבינו פ"ו מהל' חו"מ הל' י"ד חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה דאם מתחילה לא היתה מהלכת האחרון פטור. והוא מהסוגיא ד' י' כפי פי' שם עיין במ"מ. והיינו כיון דלא היתה יכולה להלוך מחמת ריבוי המשא דבר ברור היה שתמות אף דהאחרון קירב מיתתה ובעת דהניח האחרון היו יכולים להציל אלא כיון דאיגלאי מילתא דהראשונים לא באו להציל אמרינן דמנא תבירא תבר. והנראה דהא דדייקינן בסוגיין דרבה אזל בתר מעיקרא היינו מדמחייבינן להראשון דמדאמר פטור ולא קאמר פטורים משמע דוקא השני פטור אבל הראשון מחוייב ודייקינן אליבא דרבה דע"כ הא דמחייב הראשון היינו משום דאזיל בתר מעיקרא דהא לא גמר ההיזק אלא גרמא עבד דע"י פטור השני. ודוקא לרבה מוכח הכי דלא דאין דיני דגרמי אבל לדידן דדיינינן דיני דגרמי מחוייב הראשון שפיר אף אי אזלינן בתר בסוף משום דיני דגרמי דאף דלא גמר ההיזק עבד דלא יגבה מהשני כמו שורף שטר ודו"ק

דף יט ע"ב היה דליל קשור ברגליו משלם חצי נזק אמר רב הונא לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב. ופריך נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל הדליל היכי דמי אי דאצנעיה אנוס הוא ואי לא אצנעיה פושע הוא אלא חייב בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק דלא דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור חצי נזק נמי איש בור ולא שור בור ופירש רש"י ותוס' דמיירי בתר דנייח ומשום בור. ומסיק אלא מתני' באדייה אדויי ופירש רש"י שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוה צרורות ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם אלא חצי נזק בעל התרנגול והקושר פטור. והקשו ע"ז בתוס' מדוע הקושר פטור להוי כאבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אש דהאי תרנגול הוה כרוח מצויה וכו'. והנה נראה דסברת רש"י ז"ל בזה כיון דהזיק בכח זריקתו אין לו לבעל הדליל בזה כלום דהוה כמו הזיק בקרדום של חבירו ולא דמי לשור שדחף לבור דהתם ע"י שניהם ביחד נעשה ההיזק אבל הכא רק כח התרנגול הזיק. וכן פירש"י לקמן בקושית הגמ' ולחייב בעל גחלת דהיינו בחצי האחר דפטור בעל הכלב משום צרורות אבל לא בחלק של בעל הכלב. ולא דמי לשור שדחף לבור דהתם הוא דחף השור וממילא נפל לבור אבל כאן השור הביא האש ומאי אית לזה מה שזה הזיק בכחו ובחציו. והא דלא