באר מים חיים (נוסינזון) פב

בנפל כמו בכותל צר דלקמן (דף כ"ב). ולדברינו דתולדה דאש הוא א"ש דלא יכול לאוקמי בנפל שלא בכוונה דאש פטור מן הכופר וא"כ לחיובי כופר ע"כ מיירי דהפיל עצמו בבור להזיק וע"כ מקשה דהא תם הוא ומוקי דמיירי דחזא ירוקא ונפל והסמ"ע בסי' שצ"ח ס"ק ג' כתב בנפל לבור והבאיש מימיו דחיובו משום שור הוא ותם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ותמיהני מה שייך תם ומועד שלא בכוונה. וכן לא משמע כן מסתימת הרמב"ם ז"ל והפוסקים דהוו מפרשים דתם משלם ח"נ וכן לא משמע כן בהסוגיא דהכלב והגדי שנפלו ודו"ק

דף ז ע"ב לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זיל ארעתא וגבי נזיקין דיני בעדית ואי אמר ליה הב לי בינונית טפי פורתא א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לאו שקול כיוקרא דלקמיה. מתקיף לה רב אחא בר יעקב א"כ הורעת כח של נזקין אצל בינונית וזיבורית דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מבינונית וזיבורית נמי לא. אלא אמר ראב"י אי איכא לדמויי לב"ח מדמינן לה ב"ח דינו בבינונית ואי א"ל הב לי זיבורית טפי פורתא א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה. מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לוין דא"ל אילו הוו לי זוזי הוה שקלי כדהשתא השתא דזוזי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה וכו'. הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו האי סוגיא אף כי כמה הילכתא גוברין איכא למשמע מינה. והנה הרא"ש ז"ל תמה בהאי סוגיא דהא אם יש להמזיק כמה קרקעות מעדיות או להלוה כמה קרקעות מבינונית הלא יכולים ליתן איזה שירצו ומדוע יכולים הניזק והב"ח לכוף ליתן להם בינונית או זיבורית טפי פורתא וע"ש במה שחילק. והנראה בזה אליבא דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאלו האמוראים דמקשו ממיטב אישיב לרבות אפי' סובין ס"ד דטעמא דמיטב דזכות הוא שזכתה לו תורה להניזק לברור בעד היזיקו ממיטב ובדעת ניזק תליא לברור איזה שירצה וע"כ מקשו מישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין דמשמע דהמזיק יכול ליתן לו בע"כ אפי' סובין והא בדעת ניזק תליא מלתא וע"כ סבירא להו נמי דיכול לברור בע"כ של מזיק בינונית וזיבורית. אבל לפי המסקנא דמסקי רב פפא ור"ה בריה דר"י דדינו רק בשוה כסף וטעמא דארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דליקפוץ עליה זביניה ס"ל באמת דאין הניזק יכול לברור איזה שירצה אלא בדעת המזיק לברור לו איזה שירצה כיון דיתן לו מידי דקפיצי עליה זביני וה"נ לא יכול לכוף אותו ליתן לו בינונית וזיבורית טפי פורתא כקושית הרא"ש: ובזה ניחא דדעת ר"א בר יעקב דב"ח לא יכול לכוף המלוה לברור איזה שירצה כיון דתקנתא דרבנן הוא. ודעת ר"א בריה דרב איקא דאף בעל חוב יכול לברור איזה שירצה כל מבינונית ולמטה דא"כ נעלת דלת בפני לוין. ולפי המסקנא אידחי הני טעמי דכמו בנזקין בדעת המזיק תליא מלתא הכי נמי בבעל חוב. וע"כ השמיטו רבותינו האי סוגיא דלפי המסקנא אידחי להו הני הלכתא דנפקי מהאי סוגיא ודו"ק

דף ח ע"א מכר לאחד נכנס תחת הבעלים ומוקי לה רב ששת כגון שלקח עדיות באחרונה ופריך וליתו כולהו וליגבו מעדיות. ומשני משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרינא שטרא דזיבורית למריה ושקליתו כולכו מזיבורית. אי הכי בניזקין נמי נימא הכי. אלא הכא במאי עסקינן ביתמי דלאו בני פירעון נינהו ושיעבודי דיליה עליה דידיה רמיא הלכך ליכא למימר הכי. ופירש רש"י ביתמי דמת הלוה דלא יכול לומר אהדר שטרא דזיבורית למריה דלא תהני אם יהדר להם הקרקע דהוה כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם דלא משתעבד לבעל חוב. והנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו האי אוקימתא וכתבו סתם דנכנס הלוקח תחת הבעלים ומשמע אף אם הלוה חי ולא יכול הלוקח לומר מהדרנא שטרא למריה. והנראה בזה דה"פ הסוגיא אליבא דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהא דקאמר אלא הכא במאי עסקינן ביתמי אוקימתא אחריתא הוא. וחוזר מסברתו מטענת דמהדרינא שטרא למריה כדדחי דא"כ אף בנזקין נמי נימא הכי אלא על כרחן דזה לאו טענה הוא אלא מוקי הברייתא דלכך לא גבו כולהו מהעדיות משום דמיירי ביתמי דמת הלוקח וחיסינן על יתמי ע"כ יגבו כל אחד רק כדינו. ופריך ושיעבודיה דיליה עליה דידיה רמיא פי' דהא לאו חובת אביהם הוא אלא חוב הנכסים דלקח אביהם השיעבוד ולא שייך כאן התקנה דמקילינן בנכסי יתומים דאם כן ליגבו כולם מן הזיבורית והלכך ליכא למימר הכי. ואידחי אף האי טעמא. ומסיק דטעמא הוא משום דאמר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן וכו' וע"כ נכנס תחת הבעל. וא"ש פסקי דרבותינו ודו"ק

דף טו ע"ב אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב דרס ואכל פטור כיון דאורחיה למדריס הוה כמו שאכלה פירות וירקות דהוה ליה שן ברה"ר ופטור טרף ואכל חייב דלאו אורחיה הוא. ופירש רש"י דחייב חצי נזק דתולדה דקרן הוא. ופריך למימרא דטריפה לאו אורחיה והכתיב אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו וימלא טרף חוריו. ומשני בשביל גורותיו ובשביל לבאותיו ובשביל חוריו. ופריך והתניא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה משלם נזק שלם. ועיין בתוס' שהקשו דלוקמיה בזאב דאורחיה לטרוף וכו'. ומשני הכא במאי עסקינן שטרפה להניח. הא אכלה קתני. בשנמלכה ואכלה. מנא ידעינן ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא. אמר ר"נ בר יצחק לצדדין קתני שטרפה להניח או דרסה ואכלה משלמת נזק שלם. רבינא אמר כי תני מתניתא בארי תרבות ואליבא דר"א דאמר לאו אורחיה. ופירש רש"י ותוס' דלרבותא נקט ר"א דהא לאו אורחיה למטריף אפי' אם אינו בן תרבות וע"ש שדחקו. ופריך אי הכי חצי נזק בעי לשלומי. ומשני דאייעד. ופריך אי הכי מאי האי דקתני לה גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן בעי למתני קשיא. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"א מהל' נ"מ הל' ו' ה' מיני בהמה מועדים מתחילת ברייתן להזיק ואפי' הן בני תרבות לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה ונשיכה ודריסה וכיוצא בהם חייב נזק שלם ואלו הן הזאב והארי והנמר והברדלס והדוב וכן הנחש שנשך ה"ז מועד ואפי' היה בן תרבות. משמע מדבריו דסבירא ליה דדינם כקרן בתר דאייעד כיון דמכוונים להזיק דהא קרן בתר דאייעד נמי אורחיה היא בכ"ז כיון דכוונתו להזיק מקרי קרן ודלא כהתוס' דלעיל. והנה לקמן בפ"ג הל' ז' כתב חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה ואכלה בהמה או בשר משלם נזק שלם. ומשמע מדבריו אבל ברשות הרבים פטור כדין שן. וכתב הרב המגיד דסבירא ליה לרבינו דאם עשו מעשה שן ורגל דינם כשן ורגל ואם עשו מעשה קרן דהיינו חמשה מעשים הנזכרים למעלה נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה דינם כדין קרן לענין חלק הרשויות אלא שהן מועדים מתחילתם. והבין בזה הל"מ דמידי דלאו אורחיה מקרי קרן ומידי דאורחיה מקרי שן. ותמיהני דהא הכא בפ"א אף דרס חשב לה בהדי דקרן דאורחיה הוא ולקמן בפ"ג כתב דאף טרף מקרי שן. ועוד במידי דלאו אורחיה מדוע הוה כקרן בתר דאייעד. והנראה בזה דכוונת הרב המגיד דאם עשו מעשה שן ורגל דהיינו שהזיקו בדרך הלוכם או להנאתם מקרי שן ורגל ופטור ברשות הרבים ואם כוונתם להזיק מקרי קרן וחייב ברשות הרבים אלא שהם מועדים בתחילתם דהיינו כקרן בתר דאייעד כיון דאורחייהו בהכי. וכן לעיל (דף ג') חשיב מעלות דקרן ותלי ליה רק בכוונתו להזיק. וכתב הרב המגיד דפסק דלא כשמואל. ותמה הל"מ מדוע פסק דלא כשמואל. ואיך דחה הסוגיא דכל אמוראי בתראי מתרצי דברי שמואל. וע"ש שדחק עוד כמאן ואיך פסק רבינו. והנראה בזה לדעת רבינו דה"פ הסוגיא אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור פי' דידוע דטריפת החיות הוא ע"י דריסה ביד דמכים ומניחים אריס ואמרינן דאם בעת הדריסה והטריפה אכל א"כ להנאתו עביד