באר מים חיים (נוסינזון) פא

מועד לכל אבל אם נגח ג' מינים לבר מאדם אע"ג דלכל בהמה הוה מועד לא הוה מועד לאדם וה"ר מנחם פי' דה"ק שהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה ונשאר מועד לאדם הוה מועד לבהמה דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל אם היה מועד לכל וחזר בו מאדם לא הוה מועד לאדם דחזרה דאדם חזרה היא. ויש לדקדק בתי' הזה דהא לקמן שם אמרינן דאפי' לרב זביד דס"ל דסתמא הוה מועד בכ"ז ס"ל דחזרה דבהמה חזרה היא ודוחק לאמר דדברי התוס' אזלא לסומכוס. והנראה בזה דההיא דלקמן מיירי לתי' התוס' הזה דהיה מועד לבהמה מסתמא דלרב זביד מועד לאדם הוה מועד לבהמה ואח"כ חזינן דלא נגח לבהמה והדר ביה מבהמה וע"כ ממ"נ תועיל הך חזרה אבל הכא בתי' התוספות מיירי דאייעד לבהמה דכברנגח בהמה דהא אליבא דר"פ מיירי וע"כ אמרינן דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אף דמסתמא מועד לאדם לא הוה מועד לבהמה בכ"ז חזרה מגרע גרע. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' נ"מ הל' ח' פסק דמועד לאדם אינו מועד לבהמה והיינו כרב פפא דלקמן (דף ל"ז) ובפ"י מהל' נ"מ הל' ג' פסק דמועד לבהמה הוה מועד לאדם והוא היפוך מסוגיא דהכא ומסוגיא דלקמן (דף ל"ז) דאמרינן השתא מבהמה לבהמה הוה מועד מאדם לבהמה לא כ"ש. ועיין בזה במ"מ שנשאר בתימה על דברי רבינו וכן הל"מ וע"ש. והנראה בזה לדעת רבינו דמפרש הסוגיא דמועד לאדם הוה מועד לבהמה פי' דמועד לאדם הוה השור המועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוה השור המועד לאדם. וכה"ג איתא פ"ז דנגעים מ"ב נעשית מספחת שאת והפי' שהשאת נעשית מספחת. וה"פ הגמ' אדם דאית ליה מזלא ומתתו בגזירת המקום ע"י עון דדין ד' מיתות לא בטלו כתיב כי יגח דעביד רק נגיחא בעלמא והמיתה בא מאליו דמזליה גרים אבל בבהמה כתיב כי יגוף לשון מגפה דעביד בה הכאת מגפה ומיתה והמיתה באה מטבע מכח גודל הכאה. וע"כ מועד לאדם הוה המועד לבהמה דאדם קל להרוג ומחמירתא לקילתא הוה מועד אבל מאדם לבהמה לא הוה מועד דבהמה קשה להרוג וצריכה בזה כח. ולהתמרמר בחמתה ואולי אין לה כעס כזה. והסוגיא דלקמן ה"פ השתא מבהמה לבהמה היה מועד ולא אמרינן דמין זה קל להרוג א"כ אף מקילתא לחמירתא הוה מועד מאדם לבהמה צריכה למימר דאף דאדם נמי קל להרוג בכ"ז הרי ירא ממנו. וכן מדויק לשון המשנה דלקמן דחשיב הכל מקילתא לחמירתא דקאמר מועד לקטנים אינו מועד לגדולים אבל בהיפוך מגדולים לקטנים ודאי הוה מועד. וה"נ האי בבא דמועד לאדם אינו מועד לבהמה הוה נמי מקילתא לחמירתא אבל בהיפוך מועד לבהמה הוה מועד לאדם

וה"פ הסוגיא דלקמן (דף מא) דפרכינן וכי מאחר דמתם קטלינן מועד היכי משכחת לה אמר רב אשי וכו' אלא הכא במאי עסקינן כגון שסיכן לג' בני אדם. רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות ומועד לבהמה הוה מועד לאדם ופירש רש"י בתמיה. אלא אמר רב שימי כגון שהרג ג' עובדי כוכבים ומועד לעובדי כוכבים הוה מועד לישראל. אלא אמר ר"ל כגון שהרג ג' בני אדם טרפה ומועד לטרפה הוי מועד לשלם. אלא אמר רב פפא כגון דקטל וערק לאגמא. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"י מהל' נ"מ הל' ג' הואיל דכל בהמה חיה ועוף שהרגו אדם נסקלים האיך ימצא מועד לשלם כופר כגון שהרג ג' עובדי כוכבים ואח"כ הרג ישראל שהמועד לעבודת כוכבים ה"ז מועד לישראל או שהרג ג' ישראל טריפה ואח"כ הרג שלם או שהרג וברח וברביעי נתפס וכן אם סיכן ג' בני אדם או שהרג ג' בהמות ה"ז מועד להריגה ובעלים משלמים כופר. ונראה דרבינו מפרש הסוגיא בניחותא דמועד לעבודת כוכבים הוי מועד לישראל ומועד לטריפה הוי מועד לשלם ומועד לבהמה הוה מועד לאדם ודלא כפירש רש"י דבתמיה קאמר. והא דקאמר אלא בכל האמוראים נראה משום דמסדרי הש"ס קבעו מקודם דברי רב אשי ודברי רב זביד ליישב דמועד היכי משכחת לה ואח"כ שמעו דברי הראשונים ליישב זה הקושיא וע"כ הביאו זה באלא וקאי אדלעיל דקאמר רב אשי אלא הכא במאי עסקינן וקאמרי אלא הב"ע אמר רב שימי אלא הב"ע אמר ר"ל וקצרו וחסרו מלות הב"ע. אבל ודאי דהראשונים לא באו ליישב המשנה משום הפירכות שנפרכו האחרונים וזה תימה לפירש רש"י. וע"כ רבינו ז"ל הביא מקודם אוקימתות דאמוראים הראשונים ואח"כ דברי האחרונים ושינה מסדר התלמוד והמ"מ שיבש הגי' אלא לדעת רבינו ואין צורך לשבש הספרים ודו"ק

דף ד ע"ב בתוס' ד"ה ואימא מבעה זה המים וא"ת והני מים ה"ד אי דאישקל עליה בדקא דמיא בכח ראשון כחו הוא ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא כדאמרינן בהנשרפין. וי"ל דמיירי בכח שני וקמ"ל דבכח שני נמי חייב א"נ בתר דנחי ולא דמי לבור כגון פותקין ביבותיהם דלקמן ואע"ג דאתי במה הצד הוה אמינא דאיצטרך לכותבו לחייב כלים. לכאורה דהכי קאמרי דלא דמי לבור משום דמיירי כגון פותקין ביבותיהם דהיינו ברשות כדלקמן. והקשה ע"ז חכם אחד דא"כ למאי דמסקי דאתא לחיובי כלים וע"כ משום דמים שאני א"כ אף שלא ברשות הוה ניחא לומר כן. והנראה להגי' ולמחוק תיבת ולא וצ"ל ודמי לבור כגון פותקין ביבותיהם. וה"פ דאתי למימר דהכא חייב אף בכח שני ואף בתר דנחו ומיירי באופן דדמי לבור כגון פותקין ביבותיהם דכיון דברה"ר שפך חייב אף בכח שני ואף בתר דנחו ולא דמי לההיא דסנהדרין דאשקיל עליה בדקא דמיא דהתם בנהר אשקיל עליה המים דליכא לחיובי משום בור וע"כ פטור התם בכח שני. והוגה האי ולא בהתוס' משום סוגיא דלקמן דמחלקינן בין פותקין ביבותיהם לבור ודו"ק

דף ו ע"א הכותל והאילן שנפלו לרה"ר וכו' אי דאפקרא בין לרב ובין לשמואל היינו בור. וכתבו התוס' דאפי' הזיקו בשעת נפילה דמו לבור ולא לאש דבאש כח אחר מעורב בו ואע"ג דבור אין הולך ומזיק ואלו הולכים ומזיקים יש לנו ללמדם מבור דעדיף היזק דידהו שהולכים ומזיקים וכו' וכן כתב הרא"ש ז"ל בזה דלא דמו לאבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דהנך נעשו אש ע"י כח אחרים אבל כותל ואילן מחמת רעותא נפלו מעצמן שלא היו יכולים לעמוד יותר ואי משום דהולכים ומזיקים משא"כ בבור לא גריעי משום זה וכ"ש דיש לחייבו יותר וכו'. והקשה הפ"ח דא"כ מדוע לא דמי לאש דאי משום דאין כח אחר מעורב לא גרע משום זה דאדרבה כח אחר מעורב קולא היא כמו שכתבו התוס' לעיל. ועוד יש לדקדק דהא לקמן מחייבינן בכלב וגדי שנפלו והזיקו וע"כ משום אש הוא דהא מחייבינן כלים ואף דהתם נמי אין כח אחר מעורב בו. והנראה בזה דהכי קאמרי דהנך כח אחר מעורב בהם ויש להם כח ההילוך ע"י כח אחר המעורב בהם אבל הכא בכותל ואילן אין להם כח ההילוך אלא יפלו על מקומם והוה כמו בור דמזיק רק במקום התקלה. אבל בכלב וגדי שנפלו מסייע להם הרוח והרוח חיים ושפיר מקרי דהולכים ומזיקים וע"כ נוכל לחייב עליהם משום אש. ודוקא בכותל צר דהוה אש דרוח מצויה דמוכנים הם ליפול אבל בכותל רחב אמרינן לקמן דפטור דהוה כמו רוח שאין מצויה דפטור באש אלא דוקא היכי דתחילתו היה בפשיעה להזיק ברגל וע"כ חייב אף אם נתהוה ההיזק על ידי רוח שאין מצויה משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס בכ"ז תולדה דאש הוא. ולא דמי לנתקל ונתקל ביה גמליה בשעת נפילה דלקמן (דף כ"ח) דהתם הוה כמו דחפו שלא בכוונה למ"ד נתקל פושע והוה שפיר אדם המזיק

וכן נפל לבור והבאיש מימיו לקמן (דף מח:) ואמר רבא בזה לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור מאי טעמא דהוה שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו הכלים. נראה דחיובו דמשעת נפילה הוא משום אש. ובזה ניחא דמקשה הגמ' שם בהיה אביו או בנו לתוכו דמשלם כופר ופריך ואמאי הא תם הוא ואמאי לא מוקי דמיירי בהלך ונפל שלא בכוונה כמו בבא דרישא בנתקל והבאיש המים דמחויב