באר מים חיים (נוסינזון) פ

דאיקבע איסורא בהמשקין ספיקו לחומרא אף בטומאה דרבנן כמו שבארתי בפסחים (לדף ט') דלא אמרינן שאני אומר היכי דאיקבע איסורא. וזה שקאמר רבינו דאין כאן משקין אלא ככר שהוא ספק טמאה וספק טהורה פי' כיון דלאו משום ספק נגיעה תבא הטומאה לא נאמר בזה ספק משקין לטמא טהור דבעצם הככר נולד הספק. אבל ברשות הרבים טהור דאמרינן בזה שאני אומר אף דאיקבע איסורא בהמשקין דהקילו בטומאת רה"ר ודו"ק: מסכת סוטה

דף יד ע"א היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי ליגעה. וכתבו התוס' דסדר המשנה וסדר הפרשה אין מכוונים דסדר הפרשה דמביא האשה ומנחתה ומביא פיילי של חרש ונותן בו מים קדושים ועפר מקרקע המשכן ומעמיד האשה לפני ד' ופרע ראשה ונותן המנחה על כפיה וביד הכהן מי המרים ומשביע ומתנה עמה וכותב המגילה ומוחק ומשקה ומקריב המנחה. ואילו בסדר המשנה פריעת הראש כתוב לעיל מזה ואח"כ נותן המנחה על כפיה ואח"כ פיילי של חרש עם מים קדושים ומשביע ומתנה וכותב ומוחק וכתבו התוס' לקמן (דף י"ז:) דסדר הפרשה עיקר ומעכב כדמוכח מהירושלמי. אבל סדר המשנה אפי' למצוה בעלמא לא. והרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' סוטה שינה בזה וכתב סדר אחר דלא כסדר המשנה ודלא כסדר הפרשה. וזה סדר הרמב"ם ז"ל דמעמיד האשה בשער ניקנור היתה מתכסה בלבנים מתכסה בשחורים ואם היו השחורים נאין לה מתכסה בבגדים שאין לה בהן נוי ומסירין כל חלי כסף וזהב שעליה וכו' והיא עומדת בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בכפה שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה ואח"כ משביע אותה ומתנה עמה וכותב המגילה ואח"כ מביא כ"ח ונותן בו מים קדושים ועפר מקרקע המשכן ומוחק המגילה וכהן אחר בא ואוחז בבגדיה וקורע עד שהוא מגלה לבה ומגילה ראשה וסותר שערה ומביא חבל מצרי וקושר על בגדיה ואח"כ מביא מנחתה בכפיפה מצרית ונותנה לידיה כדי ליגעה וכל זמן שפורע ראשה ונותן העשרון על ידיה יהיו המים בכלי ביד הכהן ויראה אותה את המים שנאמר וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. ותמהו המפרשים מאין לקח רבינו זה הסדר ועיין בכ"מ ומ"ל ומראה הפנים. והנראה בטעמא דרבינו שכתב וחלק פריעת הראש והביזוי לשני פעמים שקודם כל המעשים כתב שינוי הבגדים וגילוי הראש ממטפחת ורדיד ואחרי מחיקת המגילה כתב קריעת הבגדים ופריעת הראש אף דבסדר המשנה כתובים תכופים. דלקח זה מהירושלמי דמקשה בירושלמי פ"א דקרא אמר מקרין ואח"כ מבזין ומתניתא אמרה מבזין ואח"כ מקרין דס"ל להירושלמי דוהעמיד בתרא דכתיב ביה פריעת הראש היתה לאחר השבועה ומחיקת המגילה כדנבאר ובהעמדה הראשונה לא כתיב ביה ביזוי כלל וע"כ מקשה מדוע התחיל התנא וכתב סדר הביזוי קודם כל המעשים. ומתרץ ע"ז ר' אילי והעמיד והעמידה וכי יושבת היתה אלא מחמת עמידה הראשונה פורע את ראשה. וה"פ דלמה כתיב והעמיד פעם שניה וכי יושבת היא והא כבר כתיב והקריב אותה והעמידה לפני ה' אלא מופנה לדון הימינה גזירה שוה וליליף דאף בעמידה הראשונה היה פורע את ראשה אלא דבעמידה השניה מגלה עוד יותר. וע"כ כתב רבינו דבעמידה הראשונה לוקח מעליה המטפחת והרדיד ומשנה בגדיה ובעמידה השניה מגלה ראשה לגמרי וקורע בגדיה. והמשנה דכתבה תכופים זה לזה דמלמדה רק כיצד היתה הביזוי בכללה והתנא לא איירי בסדר הקודמים כדאמרינן לקמן (דף י"ט) לענין המנחה. ומשום דאתחלתא דביזוי היתה בהעמדה הראשונה ע"כ כתבה התנא קודם כל המעשים. והכ"מ דחק בפי הירושלמי ולדבריו רבינו פסק דלא כמסקנת הירושלמי אלא כהקושיא ועיין במראה הפנים שסתר דבריו. והא דכתב הירושלמי דקרא אמר מקרין ואח"כ מבזין דהיינו דמשביע ומתנה ואח"כ פורעים הראש וכן הקדים רבינו השבועה והמחיקה לפריעת הראש ולכאורה בקרא איתא להיפוך כמו שהקשה הכ"מ. נראה דהירושלמי למד זה כיון דכתיב בקרא דבעת פריעת ראשה ונתינת המנחה על כפיה יהיה ביד הכהן מי המרים המאררים א"כ ע"כ דהפסוקים שלא כסדר נאמרו והפסוק דוהשביע הכהן והכתיבה והמחיקה דכתב אחרי כן פירושו דכבר השביע קאמר כמו ועבר עליו רוח קנאה דלעיל (דף ג') דהא השבועה צריכה להיות קודם הכתיבה והכתיבה והמחיקה צריכים להיות מקודם הני מעשים דמבזים כדכתיב וביד הכהן יהיה מי המרים המאררים וע"כ כבר אז בעת דמבזים כבר נגמר עשית מי המאררים וא"כ הפסוקים שלא כסדר נאמר והכ"מ דחק בזה. וסבר רבינו דמקדימינן הכתוב דוהשביע הכהן את האשה אף להבאת כלי חרש ונתינת מים קדושים דא"ש הלשון דכתיב והשביע הכהן אותה דקאי אקרא דלעיל מיניה והקריב הכהן אותה. אבל אם הפסוק הזה מקומו אחרי הבאת כלי חרש והמים היה צריך הכתוב לאמר והשביע הכהן את האשה כיון שהפסיק בהבאת כלי חרש והמים כמו שכתוב עתה והעמיד הכהן את האשה ובהפסוק והעמיד היה צריך לכתוב אותה. אע"כ דמקדימינן הפסוק דוהשביע להפסוק דהבאת כלי חרש ומקומו אחרי העמדה הראשונה ושפיר כתיב ביה אותה ובהפסוק דוהעמיד שפיר כתיב האשה משום דהפסיק בהבאת המים וכלי חרש. ובזה ניחא הירושלמי על משנתינו דנותן המנחה על ידיה כדי ליגעה. ופריך כיון דכתיב וביד הכהן יהיה מי המרים המאררים אלא מעתה כדי ליגעה. וה"פ דס"ד כדי ליגעה פי' כדי שתודה ולא תמחוק המגילה ופריך ע"ז כיון דביד הכהן כבר אז מי המאררים וא"כ נמחקה המגילה ולמה כדי ליגעה. ומשני כדי להטיל עליה אימה וכדי ליגעה היינו משום דחסך הכתוב עליה ומטילין עליה אימה ותודה כדי שלא תבדוק. ולפ"ז נראה לפרש דהכי נמי פי' הגמרא דידן כאן דמוקמינן דכדי ליגעה היינו משום דחסה הכתוב עליה. ופריך וממאי משום דחסה עליה דלמא כי היכי דלא תמחוק מגילה ומשני דקסבר משקה ואח"כ מקריב מנחתה דאי משום מגילה הא אימחקא לה. פי' דלמ"ד משקה ואח"כ מקריב מנחתה היתה המחיקה קודם דנותן המנחה על כפיה דמפרש וביד הכהן יהיה מי המרים המאררים דכבר נגמרו עשיתן וא"כ כבר נמחקה המגילה וע"כ כדי ליגעה היינו דחסה הכתוב עליה. אבל למ"ד דמקריב מנחתה ואח"כ משקה היתה מחיקת המגילה אחרי הקרבה כדאיתא לקמן (דף י"ט) לר"ש בעל הדעה הזאת ולדידיה הא דכתיב דבעת נתינת המנחה על כפיה יהיה ביד הכהן מי המרים המאררים היינו כל חד לחודא המים והמגילה אבל עדיין לא מחק. והיינו דאיתא בירושלמי והובא בדברי התוס' לקמן דלרבנן משביע וכותב ומוחק ומקריב ולר"ש משביע וכותב ומקריב ומוחק. והיינו כדבארתי דלרבנן צריך להיות המחיקה קודם הקרבה כדי לקיים וביד הכהן יהיו מי המאררים דמפרשי דכבר נגמרו עשיתן אבל לר"ש צריך להיות רק הכתיבה מקודם הקרבה דמפרש מי המרים המאררים כל חד לחודא דהיינו מי המרים והמגלה דמארר אותה ודו"ק: מסכת בבא קמא

דף ב ע"ב ומאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף. ומשני אדם דאית ליה מזליה כתיב כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף ופירש"י אדם דאית ליה מזלא שיש בו דעת לשמור גופו ל"א דאית ליה מזלא ואינו נח להמיתו כתיב כי יגח שבא עליו בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף אבל נגיפה משמע שמצאו עומד ודחפו ומסיק דמלתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוה מועד, לבהמה ומועד לבהמה לא הוה מועד לאדם. והקשו בתוס' דהא לקמן (דף ל"ז) אמרינן דמועד לאדם לא הוה מועד לבהמה ותירצו דמיירי דנגח ג' מינים דאם הוה אדם בתוכן הוה