באר מים חיים (נוסינזון) עט

התוס' דלמה יחשב רה"י כיון דנכנס בימות החמה ובאו לשאול בימות החמה וכפי' ר"ח כן משמע אף מדברי רבינו. ולמה שביארתי ניחא דכיון דעברו עליה ימות הגשמים איתחזק ואיקבע איסורא וטמא אף ברשות הרבים והוה כמו באו לשאול בבת אחת. ולא דמי להא דאמרינן פ"ו דטהרות מ"א המסוכן ברשות היחיד והוציאוהו לרשות הרבים והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור. התם לא נתגלה הספק אלא ברה"י האחרון שמצאוהו מת אבל כשהיה ברה"י הראשון היה עומד להתברר דאולי יחיה וע"כ לא איקבע איסורא

ולפ"ז יש לדקדק כאן דמאי פריך הכא דספק טומאה ברה"ר הוא הא איקבע איסורא דאחד מהם ודאי טמא והוה כמו בא לשאול עליו ועל חבירו ובזה לא אמרו ספק טומאה ברשות הרבים טהור לדעת רבינו. והנראה בזה דהכא בהשני נזירים דנהי נמי דאיקבע איסורא דאחד מהם ודאי טמא ובאו לשאול בבת אחת היינו לענין דאסורים ליכנוס למקדש ולאכול קדש. אבל להביא קרבן טומאה ולסתור הקודמים זה לא אמרינן דהא אף בחתיכה אחת משתי חתיכות לא מחייבינן רק באשם תלוי ולא בחטאת קבועה דרק בודאי גזרה התורה ובאילו דאין מביאים אשם תלוי כמו עשה ול"ת שבמקדש פטורים מכל וכל וה"נ להביא קרבן טומאה ולסתור הקודמים רק בודאי גזרה התורה ולא בספק ואין למדים קל מחמור להחמיר עליו. כמו בממזר דאמרינן דרק בודאי גזרה התורה ולא בספק. וכן אמרו בפ"ה דנגעים מ"ד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע באיזה מהם פשה בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור. אף דכאן איקבע איסורא דבאו לשאול בבת אחת ואחד מהם ודאי טמא אלא כיון דטומאתו כאן בחידוש דצריך להביא קרבן ואין טמא אלא בדבורו של כהן אמרינן דרק בודאי גזרה התורה ולא בספק אף דאיקבע איסורא. וע"כ הכא השני נזירים מן התורה יכולים להשלים נזירתם בטהרה ולהביא רק קרבן טהרה כמו שבארתי ואפי' ברה"י דמדברי רבינו נראה דאף ספק טומאה ברה"י רק מדרבנן טמא כדכתב שם בפ' ט"ז שהעתקנו לעיל ומפני מה החמירו בספק רשות היחיד משמע דחומרא מדרבנן הוא כמו לעיל ברה"ר. וטעמא דגזרו בזה רבנן נראה דהוה כמו איקבע איסורא כיון דהטהרות הוא אצל הטומאה ועיין בזה לעיל בחיד' לפסחים (דף ט') אבל ברה"ר לא רצו לגזור כמו שביאר רבינו טעמא בזה. והילפותא מסוטה לדברי רבינו אסמכתא בעלמא דבאמת אינו דמי כלל לסוטה כמו שהקשו המפרשים דהתם רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. והא בכל האיסורים לא מחלקינן בין רשות הרבים לרשות היחיד. אלא דחכמים כיון דגזרו טומאה על רה"י החמירו נמי כאן בשני הנזירים אף דמדאוריי' יכולים שניהם להשלים נזירותם בטהרה החמירו עליהם חכמים להביא קרבן טומאה ולהתנות. דלא הוה חולין לעזרה כיון דיבררו הטומאה בתנאם כמו היכי שנתבטל טמאה בשחוטה דלענין משא מטמא כיון דנתבררה הטומאה. וכן במת אחד מהם החמירו להביא חטאת העוף הבא על הספק. אבל ברה"ר כיון דבעלמא לא החמירו בה חכמים ה"נ לא החמירו אף דאיקבע איסורא דכיון דמדאורייתא לא סותר ויכולים להשלים נזירותם בטהרה חכמים לא החמירו בזה ואוקמוה אדין תורה

ונראה דהא דהחמירו בנזיר בספק טומאה ברה"י דוקא כדהכא דאיקבע איסורא דאחד מהם ודאי נטמא אבל בלא איקבע איסורא לא גזרו בנזיר ספק טומאה ברה"י. ובזה ניחא דברי רבינו שכתב בפ"ו מהל' נזירות הל' כ' בנמצא מת מושקע בקרקעית המערה וירד להקר ה"ז טהור עד שידע ודאי שנגע. ומשמע דמיירי בלא הביא עדיין הקרבנות דליכא לטהורי משום טומאת התהום כדכתב שם בהל' ט"ז. דאי טהור משום טומאת התהום א"כ אפי' ידע ודאי שנטמא טהור כדכתב שם בהל' ט"ז. והלא לכאורה קשה דהא ספק טומאה ברה"י הוא. אע"כ דלא אמרינן ספק טומאה ברה"י בנזיר וכן כתב שם היה המת צף במים טמא שהחזקה שהצף נוגע בו בשעת טבילתו. והיינו כסברת ר' יהודה בפ"ד דטהרות משנה ח' דספק ירידתו טמא שהחזקה שכל דבר שבמים תבא עליו מחמת ההיסט. ולא כתב משום דספק רה"י טמא כדכתבו התוס' בזה לקמן (דף סג.) משום דספק רה"י לא מהני בנזיר כדבארתי: ואף דהכא פסק כסברת ר' יהודה דחזקה דצף ודאי נגע בשעת ירידתו ומביא קרבן טומאה. בכ"ז בשרץ צף פסק כר' יוסי בפ"ד דטהרות דטהור דלא אזלינן בשרץ בתר חזקה אלא ילפינן מקרא דטהור כדאמרינן לקמן (דף ס"ד). וכן כתב רבינו פי"ד מהל' א"ה דלא אמרינן צף טהור אלא בטומאת השרץ בלבד

ובזה ניחא דלקמן (דף ס"ג:) איתא ת"ר המוצא מת מוטל לרחבו של דרך לתרומה טמא ובנזיר ועושה פסח טהור וכו'. בד"א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאים וכו'. והנה רבינו פ"ט מהל' נזירות הל' י"ח כתב מת שהיה מושכב לרוחב הדרך אע"פ שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו ואע"פ שהיא טומאה ידועה ועבר שם נזיר ה"ז טהור הואיל וספק ברה"ר טהור, והשיגו עליו דהוא כנגד הסוגיא דבפי' אמרינן דדוקא בטומאת התהום ולא בטומאה ידועה ואיך כתב רבינו אף בטומאה ידועה כיון שהוא ברה"ר. ועוד דבפ"ו מהל' קרבן פסח הל' י"א כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבו של דרך אם היה המת טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והוא טומאת התהום טהור לפסח ואע"פ שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה הרי זה עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא. וא"כ הכא בפסח כתב דדוקא בטומאת התהום טהרו אותו ובגמ' משוינן אהדדי נזיר לעושה פסח ומדוע כתב דבנזיר אפי' טומאה ידועה טהור. ולמה שבארתי ניחא דהא דלתרומה טמא היינו משום דאיקבע איסורא כיון דהמת מושכב לכל רוחב הדרך וטמא אפי' ברה"ר כדבארתי. וכבר ביארתי דבנזיר לא מהני איקבע איסורא לטמאתו ברה"ר וע"כ כתב דאף בטומאה ידועה טהור בנזיר כיון דהספק ברה"ר. וא"כ ע"כ האי בד"א בטומאת התהום דקאמר לקמן קאי רק על עושה פסח דהחמירו התם בספק רה"י וכן באיקבע איסורא אף ברה"ר וע"כ רק בטומאת התהום הקילו בזה. ועוד דע"כ האי בד"א רק על עושה פסח קאי דטומאת התהום לא מהני בנזיר אלא אם נודע לו לאחר זריקה כדכתב רבינו בפ"ו שם הל' ט"ז וכדמוכח מהמשנה והגמרא לקמן (דף ס"ג) ועיין בזה בתוספות ובל"מ שם הל' ט"ז והתם בברייתא מוכח דטהור להבא קאמר כדדייקינן בפסחים ע"ז (דף פא) וכן כתב רבינו דעושה לכתחלה פסחו אלא ע"כ דעל עושה פסח קאי. אבל בנזיר אפי' בטומאה ידועה טהור דטומאת התהום לא מהני בנזיר מידי כיון דנודע לו קודם הבאת קרבנותיו אלא אעושה פסח קאי דהציץ מרצה על טומאת התהום אפי' אם זרק במזיד כדכתב רבינו פ"ד מהל' ביאת מקדש והכא דטומאתו בספק מהני אפי' לכתחילה. והכ"מ פ"ד מהל' ב"מ דחק בזה

ובזה נראה לבאר דברי רבינו ז"ל שכתב פי"ד מהל' א"ה הל' י' זילף משקין טהורים וטמאים בתוך הבית ונמצאו אח"כ משקין על ככר של תרומה נטלה ונשאל עליה ה"ז טהורה שספק המשקין לטמא טהור אף ברשות היחיד הניח הככר עד שנגבו המים שעליה ה"ז טמאה בספק שספק טומאה ברה"י טמאה כמו שיתבאר והרי אין כאן משקין אלא ככר שהיא ספק טמאה ספק טהורה. והוא מהתוספתא. והדברים צריכים ביאור מ"ש ניגבו משלא ניגבו. והראב"ד ז"ל בהשגות כתב דטמא בניגבו משום מראית העין. אבל רבינו שכתב הטעם דאין כאן אלא ככר וכו' דבריו צריכים הבנה. והנראה בזה דרישא דלא נגבו ולא נבלעו עוד בהככר וטומאתם רק משום נגיעה ובזה אמרו ספק משקין לטמא טהור אף דבהמשקין איקבע איסורא לא מהני זה להככר כדבארתי. אבל בסיפא דניגבו א"כ נבלעו בו המשקין טמאים והספק על הככר לאו משום נגיעה אלא משום בליעה ליכא כאן טעמא ספק משקין לטמא טהור אלא כיון