באר מים חיים (נוסינזון) ח

משום אדם הנושאם וכיון דלא נח במקום פטור חייב משא"כ כאן דחשיב כנח אבל מקשה מדרבא דס"ד דבחיוב ד' אמות ברה"ר ליכא משום העברת אדם במשא אלא משום עקירת והנחת החפץ, וע"כ מקשה כיון דהעבירו למעלה מראשו דליבטול אצל גופו ולהוי כנח במקום פטור. ומשני דהכא נח כדבארתי אבל התם לא מחשיב כנח דאף בד' אמות דברשות הרבים חייב משום אדם העובר במשא ומחויב משום עקירת והנחת גוף האדם ולא איכפת לן בהחפץ אף דנח במקום פטור כיון דהאדם לא נח. וכן הסוגיא דעירובין דף צ"ט דמדמה דרבא להא דעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר המקשה דהתם ס"ל כדקס"ד הכא אבל באמת קי"ל דלא דמי כדדחי הכא התם לא נח הכא נח ודו"ק

דף יח מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן הקמח ואחד נותן המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. אמר לו אביי ודלמא ע"כ לא קאמר ר' יוסי בר' יהודה אלא בקמח דבר גיבול אבל דיו דלאו בר גיבול אימא לחייב ודחי הגמ' לא ס"ד דתניא אחד נותן האפר ואחד נותן המים האחרון חייב דברי רבי ר"י בר' יהודה אומר עד שיגבל. ומשני ודלמא מאי אפר עפר דבר גיבול הוא. והקשו בתוס' ד"ה אבל דיו דלאו בר גיבול וכו' על המפרש בביצה דף ל"ב קיטמא שרי ליתן מים בתוכו לשרוק התנור דלאו בר גיבול הוא דאדרבא מידי דלאו בר גיבול חייב טפי. והנראה לתרץ קושיתם דתרי מידי דלא בר גיבול נינהו אחד דלא מהני ביה גיבול ואחד דלא צריך גיבול דבנתינת מים לבד זה הוא גיבולו. והכא קאמר דלא צריך גיבול אלא בנתינת מים לבד סגי לגיבולו. והתם בביצה קאמר קיטמא שרי דלא מחזיק גיבולו ואין מתגבל ואין כאן גיבול כמו בכותב על החול

ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ח מהל' שבת הל' ט"ז המגבל העפר הרי זה לש וכו' ואין גיבולו באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן והנותן זרע פשתן או זרע שומשמין וכיוצא בהם במים חייב משום לש מפני שהם מתערבין וניתלין זה בזה עכ"ל. הרי כתב כאן ג' דינים דבעפר כתב דבעי גיבול ובאפר ומורסן כתב דאין גיבול מועיל בהם ובשומשמין זרע פשתן כתב דבנתינת מים לבד חייב. וכן משמע מדבריו לעיל פ"ג דבדיו שרייתו זה הוא גיבולו והיינו כדפירשתי

וה"פ דברי אביי דהכא דעד כאן לא קאמר ר' יוסי בר' יהודה דבעי גיבול במידי דבר גיבול אבל במידי דלאו בר גיבול אימא לחייב. דטעמא דר"י בר' יהודה דבעי גיבול דס"ל דלש חיובו עד שיתדבקו חלקיו זה בזה ועד שאינו מגבל אינו נדבק וע"כ בדבר המתדבק ונגבל בנתינת מים לבד מודה ר"י בר' יהודה דמחייב בנותן מים לבד ובדבר דלא מתגבל ונדבק כלל כמו במורסן ואפר פטור אף במגבל ומערב היטב דזיל בתר טעמא כיון דאין נדבק בגיבול ליכא כאן גיבול, אבל לסברת רב יוסף דר' יוסי בר' יהודה בכל דבר בעי גיבול א"כ לאו טעמיה דבעי נדבק בלש אלא בעי רק דלתערב יפה וא"כ אף בדבר דלא מתגבל כלל חייב בעירוב יפה. וכן לת"ק דר' יוסי בר' יהודה דמחייב בנתינת מים אף במידי דבעי גיבול להדבק א"כ חייב אף במידי דאין מתגבל כלל דעל עירובו לבד חייב. והכל בחד טעמא גרירי. ודחי הגמרא דברי אביי דהא שמעינן בברייתא דמחייב ר"י בר' יהודה באפר בגיבול ולדבריו באפר לא מהני גיבול אלא ע"כ כדרב יוסף דטעמא דר' יוסי בר' יהודה בגיבול דבעי שיתערב יפה וע"כ בכל מילי מחייב כמו ת"ק אף במידי דלא מתגבל כלל. ומשני הגמרא אליביה דאביי דהאי אפר עפר הוא

וה"פ הסוגיא לקמן במי שהחשיך דף קנ"ה: אמר אביי אמריתיה קמיה דמר מתני' דקתני נותנים מים למורסן אבל לא גובלין ר' יוסי בר' יהודה היא והיינו לטעמיה כדפרשתי דברי אביי דהכא דטעמא דר"י בר' יהודה בגיבול משום דיבוק וע"כ במורסן דלאו בר דיבוק אינו בר גיבול ומותר ליתן בו מים לכתחלה. והא דאין גובלין היינו מדרבנן כדפריש רבינו פכ"א הלכה ל"ד. ופריך דלמא בדבר דלאו בר גיבול ר' יוסי בר' יהודה מודה לת"ק דחייב והיינו כרב יוסף דהכא דטעמא דר"י בר' יהודה משום דלתערב יפה ובמורסן מתערב יפה בלא גיבול. ומשני דתניא בהדיא דר' יוסי בר"י מתיר ליתן מים לתוך המורסן ורבי אוסר וא"כ ע"כ סבר כדאביי דמידי דלאו בר גיבול אין חייב על גיבולו וע"כ מתיר בנתינת מים לכתחלה דאף מידי דבר גיבול פטור אבל אסור בנתינת מים לבד עד שיגבל וע"כ במידי דלאו בר גיבול מתיר לכתחלה. ולפי' עולה דברי רבינו באר היטב כפי' הגמ' והמפרשים לא פי' כן ודחקו בפי' הסוגיא לרבינו ע"ש

והמ"מ והל"מ פי' דשריית דיו לרבינו מחייב משום צובע כמו שכתב רבינו פ"ט בהעושה עין הצבע. ולא חשו לקמחיה דהכא בדיו מיירי בדבר גוש דשורין לרככם וע"כ מחייב משום לש והשיעור כדי לכתוב שתי אותיות אבל בעושה עין הצבע מיירי במים מרובים ואין מתגבל כלל דכעין משקה הוא ודרך לצבוע בהם בגדים ושיעורו כמו צובע אבל בדיו דרכו לכתוב ולא לצבוע ואין כאן משום צובע. והסוגיא מאד דחוקה לפי' דמדמה לש לצובע ואינו ענין זה לזה כלל ודו"ק

דף כב תוס' ד"ה סוכה תניא משמע דטעמא דנויי סוכה משום בזוי מצוה. וקשה לר"י דבפרק כירה משמע דטעמא משום מגו דאיתקצאי למצותה ותירץ דצריכי תרווייהו דמשום דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחול המועד דלא שייך מוקצה אלא בשבת ויו"ט ומשום ביזוי מצוה לא הוה אסרינן היכא דנפלו. משמע מדבריהם דבנפלו בחול המועד שרי דמשום ביזוי ליכא ומשום מוקצה ליכא וכן איתא בהגהות אשר"י ובמהרש"א. ולכאורה קשה ע"ז דהא אמרינן הפריש שבעה אתרוגים לז' ימים דלכולה יומא איתקצאי וא"כ שייך מוקצה בחול המועד. ועוד הביאו התוס' לקמן פ' כירה דף מ"ד דמותר שמן שבנר חנוכה עושה לו מדורה ושורפו משום דאיתקצאי למצוותו וא"כ אף בחול אמרינן מוקצה. והנראה בזה דתרתי מיני מוקצות יש מוקצה דאיתקצאי למצותה דאסור משום נדר כמו הפריש מעות לקנות תפילין וילפינן זה מעצי סוכה כמו שכתבו התוס' לקמן ודוקא בדבר דעיקר המצוה ביה תלוי ואם יסתפק מהם יתבטל המצוה כמו בעצי סוכה כדי הכשר סוכה וכן באתרוג ליומו דלכולי יומא איתקצאי או שמן שבנר חנוכה דגוף המצוה תעשה בו והקצה ונדר אותו לשורפו וע"כ אף אם נפלו בחול איתקצאי למצותו ואסור משום נדר אבל היתר מכדי הכשר סוכה או נויי סוכה אסורין רק משום ביזוי מצוה דבזיון המצוה הוא אם יקח מנויי להסתפק אבל לא שייך בזה נדר דאקציה למצוה כיון דלא יתבטל בכך המצוה וע"כ אם נפלו דליכא ביזוי שרי מלבד בשבת ויו"ט דאסורין משום מוקצה דהוקצו מלצרכו ואין דעתו ע"ז. ובזה ניחא דאמרינן בסוכה דף מ"ו דר"ל אמר דאתרוג מותר בשביעי דלמצותו איתקצאי בכ"ז מודה בסוכה דאפי' בשמיני אסורה מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וה"ט דאיתקצאי דאתרוג הוא בחול משום נדר אמרינן דרק למצותו איתקצאי אבל בשמיני בסוכה דיו"ט הוא אמרינן שפיר כיון דאקציה דעתו מיניה בין השמשות אסורה לכולה יומא ודו"ק

דף לד ע"ב ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה. ומפרש לה רבה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים וכן הכסיף התחתון כל זה בין השמשות וזה כשיעור תלתא רבעי מיל. ורב יוסף מפרש משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימים יום הכסיף התחתון זהו בין השמשות והוא כשני תלתא, מיל. אביי חזייה לרבא דהוה קאי דאוי למערב א"ל והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין א"ל מי סברת פני מזרח ממש לא פנים המאדימים את המזרח. איכא דאמרי רבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח א"ל מי סברת פני מזרח ממש לא פנים