באר מים חיים (נוסינזון) עח

אפי' נטמא באונס אבל אבראי רק על טומאת מזיד חייב אבל נטמא באונס אפי' שהה פטור. והשיגו עליו עיין בל"מ דרבינו בעצמו כתב בפ"ה הל' י"ט נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם ה"ז לוקה והוא ששהה שם כדי השתחואה כמו טמא שנכנס למקדש. א"כ סבר דאף אבראי לוקין על השהיי" וכן כתב שם בפ"ו הל' ח' מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו ואפי' שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם. ונראה דביאור דברי רבינו כך הם דלוקה בשהייתו שם או אם התרו בו שלא יזיר שם דבזה לוקה אפי' בלא שהיי'. והאי ויו דואם התרו בו ו' מחלקת היא והינו כסוגיין דאם התרו בו שלא יזיר לוקה אפי' בלא שהיי'. והא דכתב דאינו מגלח כשיצא משם הוא דבר בפני עצמו מסוגי' דלקמן בעי' דרב אשי ונפשטה. והכ"מ הגיה בדברי רבינו אך אין דברי רבינו עולה כפי' הגהתו לפי סוגיתנו ועין בל"מ. בכ"ז נשמע מיניה דלוקין על השהיי' וא"כ גמירי שהיי' אפי' אבראי. והנראה בזה לדעת רבינו דהנה בשבועות (דף י"ז) בעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהיי' למלקות או אינו צריך בפנים גמירי שהיי' בחוץ לא גמירי שהייה או דלמא באונס גמירי שהיי' ל"ש בפנים ול"ש בחוץ. וכתבו המפרשים דהיינו הך אבעי' דבעי לה הכא רבא אבל אין זה דרך הש"ס, והתו' הביאו שם בשם ר"ת דהגיה הכא רב אשי אבל בכל הספרים כתוב רבא. ומחלק רבינו הרמב"ם ז"ל דבאמת תרתי אבעיות הם דהתם רב אשי מבעיא ליה אם צריך שהייה בחוץ או אין צריך ולאלתר מחייב. והיינו היכי דנכנס באסור כגון בשוגג או בנזר בבית הקברות בלא התראה ומספקא לו כיון דנכנס באסור לחייב אפי' בפחות מכדי שהייה כמו בכל האסורין דאם שגג בכלאים דתיכף משנודע לו והתרו בו ואין פושטם מחוייב. או דלמא באונס גמירי שהייה דנכנס בהיתר אבל בנכנס באסור אפי' פחות מכדי שהייה מחייב. ותרתי אנפי קאמר דלחייב הכא אפי' בפחות מכדי שהייה. ובזה ניחא דהזכיר בבעיא שלו אונס דלכאורה הוא למותר והוה ליה רק לומר דאפי' בחוץ גמירי שהיי'. וכן אבעיא דרב אשי שם בטימא עצמו במזיד הולך באופן הזה אם מחייב אפי' בפחות מכדי שהיי' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' שגגות. וע"כ פסק בזה רבינו דבכדי שהיי' דאי מחוייב. אבל האבעי' דרבא דהכא הוא בנכנס בהיתר ונטמא אחר כך באונס ומספקא ליה אם מהני שהיי' ללקות כיון דנכנס בהיתר דדוקא בבית המקדש גמירי שהייה אפי' נכנס בהיתר אבל בעלמא היכי דנכנס בהיתר אין לוקין כלל. וכן בשבועות דמבעיא ליה לרבא אם גמירי שהייה למלקות הולך באופן הזה בנטמא באונס אם מהני שהיי' למלקות ודו"ק

דף ג"ז ע"א ששני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואינו יודע איזה מכם מגלחים ומביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה ומתנין וכו'. ופריך ואמאי כל ספק טומאה ברה"י מהיכא ילפינן מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף ספק טומאה ברה"י דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירין והך דקאי גבייהו הא תלתא והוה ספק טומאה ברה"ר וספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור. ומוקי רבה בר ר"ה באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. ופי' הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות נזירות שלא היה העד בחצר עמהם אלא ראה מחלון שנזרקה טומאה ביניהם. והקשו בתו' דיביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דהא ספק טומאה ברשות היחיד שורפין עליה תרומה. ותירצו דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא סבר כחילוק הזה דכתב פי"ט מהל' אבות הטומאה הל' ב' שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם נשאלו זה אחר זה טהורים ואם נשאלו שניהם כאחד או עליו ועל חבירו ואמרו שניים היינו ובשני השבילין הלכנו ושני טהרות עשינו הרי שניהם טמאים וטהרות שעשו נשרפות. א"כ לא סבר כסברת התו' דהא הכא אי אפשר להיות שניהם טמאים בכל זה מטמא להם כודאי ושורפים תרומה ואפי' דהספק טומאה ברשות הרבים הוא. ולדברי התו' דמדמו שריפת תרומה להבאת קרבן טומאה קשה דהא הכא בשני נזירים כיון דנזרקה ביניהם טומאה הוה כמו באו לשאול בבת אחת וא"כ יביאו קרבן טומאה אפי' ברה"ר

ונקדים בזה דהנה רבינו כתב פט"ז מהל' א"ה הל' א' וז"ל מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה ברשות הרבים שהרי הצבור עושים פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובים אם טומאה ודאית נדחית מפניהם ק"ו לספק טומאה שאסור כל הספיקות מדבריהם כמו שביארנו בהל' ביאות אסורות ומפני מה החמירו בספק רשות היחיד שהרי סוטה שנסתרה אע"פ שהדבר ספק הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה. וכתב המהרי"ט ז"ל דהא דספק מותר מן התורה במחלוקות שנויה דלמ"ד דבאשם תלוי בעינן חתיכה משני חתיכות דבעי איקבע אסורא ס"ל דהיכא דלא איקבע אסורא מותר מן התורה ומש"ה ליכא בחתיכה אחת אשם תלוי ולמ"ד דמביאים אשם תלוי על חתיכה אחת ספק אסורא או דהיתירא על כרחיך ס"ל דספק אסור מן התורה. והשב שמעתתא ש"א פ"ט הקשה על זה מהא דתנן השרץ והצפרדע ברה"ר ונגע באחד מהם וכו' דספיקו טהור וכיון דספק טומאה ברה"ר אינו אלא משום דהספיקות מדבריהם והא התם איקבע איסורא כמו חתיכה משתי חתיכות. ותי' דהא דטהור התם משום דמוקמינן אחזקה ומוקמינן לגברא בחזקת טהור. ותמיהני דאף לענין אשם תלוי נוקי לגברא בחזקת שלא אכל איסור ולא מחויב באשם תלוי אלא ע"כ דלאו חזקה היא כיון דודאי אכל אחד מהם איתרע החזקה ומאי חזית לתלות בהיתר יותר מבאיסור וה"נ דכותיה. והנראה בזה דרבינו כתב דהספיקות מותרים כמו שביאר בהל' ביאות אסורות. ונראה דרבינו למד זה מספק ממזר דאמרינן כיון דכתוב בתורה ממזר לא יבא אמרינן דרק בודאי גזרה התורה ולא בספק דאין למדים קל מחמור להחמיר עליו. ואף דאיקבע איסורא בהאבות דהא חיישינן דילמא אזלא איהי לגבייהו דה"ל קבוע וכן בנתגרשה ס"ג איקבע איסורא בכ"ז אמרינן דנהי דבאם איקבע איסורא אבל בוולד לא איקבע. וה"נ דנהי דאיקבע איסורא בהשרץ וצפרדע ואסור להכניסם למקדש אבל באדם הנוגע לא איקבע ושפיר אמרינן דהוא ספק טומאה ברשות הרבים וספק כזה אינה רק מדבריהם. ובזה ניחא דברי רבינו בשני שבילין שהעתקתי בזה דבהשבילין איקבע איסורא ואם הלכו בהם שני אנשים ושניהם עשו טהרות ובאו לשאול בבת אחת נקבע אסור בהאנשים וכן בהטהרות כמו בשני חתיכות של שני בני אדם דמונחים ביחד אחד של חלב ואחד של שומן דבזה הספק אסור מן התורה וע"כ כתב רבינו דהם טמאים והטהרות ישרפו אף דספק טומאה ברה"ר הוא כיון דאיקבע איסורא דמדאורייתא אסורות. ולא דמי להא דכתב שם בהל' א' דאם הלך אדם אחד בהשני שבילין וטהור בינתיים ועשה טהרות דהטהרות תלויות אם קיימות הראשונות התם נהי דבהטהרות איקבע איסורא אבל כיון דבהאדם אשר באו מכחו לא איקבע איסור דהא טהור בינתיים וע"כ אמרו בזה דהטהרות תלויות ולא נשרוף תרומה בזה

ובזה ניחא דאמרינן ב"ב (דף קנ"ג) דבקעה בימות הגשמים רשות היחיד ובימות החמה רשות הרבים ואמר רבא עלה לא שנו אלא שלא עבר עליה ימות הגשמים אבל עבר עליה ימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן. וע"ש בתוס' שהביאו בשם ר"ח דפי' דאם עבר על הטומאה זו ימות הגשמים אפי' נכנסו בימות החמה ובאו לשאול בימות החמה הוה רה"י. ותמהו