באר מים חיים (נוסינזון) עד

אמרינן דהשכירות הוה כחוב בעלמא וזוזי מסיק ביה והדירה זכה בו בפני עצמו. דהא אם נשרף הבית או נפל לא נתחייב בשכירות וא"כ חיוב השכירות יבוא כל יומא בהנאת הדירה וע"כ אין יכול להנות מהקדש אלא בהקדם הכסף. ואין זה הפקעת שיעבוד כיון דזה חייב דמי שכירות. והרמב"ם ז"ל דפסק פ"ו מהל' ערכין דהקדש מפקיע השכירות. סבר דלא קי"ל כהירושלמי דבתלמודא דידן פליגא עליה דאמרינן בב"ק ד' צ' דעבדי נ"מ יוצאים בשן ועין לאשה משום דשחרור מפקיע מידי שיעבוד ולא גרע בעל משוכר ואפשר דהירושלמי סבר כר"י דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל אנן דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וע"כ כיון דהקדיש הגוף נפקע השכירות. ולא דמי להא דפסק בשדה ממושכנת דאינה יכול להקדישה אלא לכשתפדה מטעם דבידו לפדותה, דהתם להממשכן יש לו קנין הגוף וע"כ אין יכול להקדישה ודו"ק

דף נ"ג ע"ב גריס שאיני טועם אסור לבשל ומותר לכוס גריסין שאיני טועם אסור לכוס ומותר לבשל. והרמב"ם ז"ל השמיט זה. ונראה דסבר דמתני' פליגא ע"ז דאמרינן מן הגריסין אסור במקפה ומקפה היינו מבושל. והרא"ש ז"ל בפי' באמת העתיק, בהמשנה מן הגריס אסור במקפה. אבל בכל הספרים איתא מן הגריסין וכן בפסקיו העתיק הרא"ש מן הגריסין. ותמהני על הש"ע דבסי' רי"ז סעי' י' העתיק מן הגריסין אסור במקפה ובסעי' כ"א כתב החילוק בין גריס לגריסין ודו"ק

דף ג"ו ע"א הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר"מ וחכמים אומרים עליה בכלל בית ופריך בגמ' אלא הא דאמר ר"ה בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה טעמא דאמר ליה בית בביתי אבל בית סתם אינו מראהו עליה לימא ר"מ היא. אפי' תימא רבנן מאי עליה מעולה שבבתים. ופי' המפרשים דבבית שבביתי לעדופי קאמר. והקשה הר"ן דבמנחות מסקינן דלגרוע קאמר דיד בעל השטר על התחתונה. ופי' בשם הרמב"ן דאפי' למסקנא דהתם ר"ה אתא כרבנן ולרבותא קאמר דבית מביתו מראהו עליה וה"ה לבית סתם ע"ש וכתב וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל באמת מדברי הרמב"ם ז"ל פכ"א מהל' מכירה משמע דוקא בית מביתי נותן לו הגרוע אבל בבית סתם אינו יכול ליתן לו עליה וכן כתב בפכ"ה מהל' מכירה הל' א' דהמוכר בית מכר העליה שעל גבי הבית הפתוחה לתוכה כארובה בבית. וא"כ תרווייהו מכר ולכאורה הוא היפוך מסוגיין. והנראה בזה דה"פ הסוגי' דס"ד, דמקשה דהא דנודר מן הבית אסור בעליה משום דעליה לבדה נמי מקרי בית וכיון דלא בירר איזה בית אסר אסור בעליה דמקרי נמי בית כמו דאסור בכל בתיו היכי דנדר סתם. ופריך הא דאמר ר"ה בית מביתי מראהו עליה אבל בית סתם אין מראהו עליה וא"כ ר"מ היא. ומסיק מאי עליה מעולה שבבתים פי' דהא דאסרו רבנן הכא בעליה משום דבית סתם הוא מעולה שבבתים דבית שיש בו עליה מקרי הכל בית וכיון דנדר סתם הכל בכלל דהכל בית אחד מקרי אבל עליה לבדה לא מקרי בית וע"כ רק בבית מביתי דמשמע דלגרועי אתא מראהו עליה. אבל בית סתם נותן לו שניהם כדפסק רבינו פכ"ה מהלכות מכירה דהמוכר בית מכר העליה הפתוחה לתוכה. והא דבעי פתוחה משום דקשה לו מ"ש ממעקה שיש לו ד' אמות דאין מכור וע"כ מחלק בין פתוח לבית או לא דזה תשמישו עם הבית וזה לא. אבל הכא בנדרים אין מחלק בהכי כיון דעליה בכלל בית תרווייהו אסר דתרווייהו הם שלו ומה לנו אם פתוחה או לא. והל"מ נשאר בזה הכא בקושיא: והנראה דהא דאמרינן בית מביתי מראהו עליה היינו בעומדת ע"ג עמודים או אם הבית שתחתיה שבור אבל לא יכול ליתן לו עליה בלא בית התחתון דזה לא מקרי בית כלל לפי המסקנה. ובבית סתם לא יכול ליתן לו כזה. וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל בזה פכ"א מהל' מכירה דבית מביתי מראהו הגרוע. והיינו כל שנקרא בית באותו מקום אלא דהוא גרוע ולא כתב כלשון הגמ' דמראהו עליה ודו"ק

דף נ"ח ע"א ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירים וכו' לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירים כגון וכו' נתנו בהם חכמים שיעור. אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירים ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה. אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם. וכתב הר"ן ז"ל לביעור היינו לאוכלם קודם הביעור דכיון שאפשר לאוכלם הוה כדבר שיש לו מתירים אבל לאכילה כלומר אם נתערבו לאחר הביעור אוסרים תערובתם בנ"ט כיון דלא שרו באכילה. אבל הרמב"ם ז"ל לא כתב כן וז"ל פ"ז מהל' שמיטה הל' כ"ב חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין שטעם פירי שביעית בו זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרים מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם משמע דלעינן חיוב ביעור קאמר. וכן כתב בפי' המשניות פ"ז דשביעית. וכן פי' שם הרע"ב והר"ש והם כתבו דקודם זמן הביעור הוא בנ"ט. ונראה דמפרשי דהא דקאמר כאן לאכילה היינו לאוכלם בקדושת שביעית והוא בנ"ט. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' מאכלות אסורות הל' ט' לא נראה כן שכתב שם פירות שביעית אע"פ שאם נתערבו במינם בכל שהוא ושלא במינם בנ"ט אינם בכלל כל אסורי תורה שאין אותה תערובות אסורה אלא חייב לאכול הכל בקדושת שביעית כמו שיתבאר במקומו. וא"כ סבר דאף לענין לאכול בקדושת שביעית במינו במשהו. והנראה בזה לפרש לדעת רבינו. דהנה בפירות שביעית לאחר הביעור פסק רבינו דאסר באכילה ומצוה לבער ולכלות ולהאביד כדכתיב כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. וה"פ הסוגיא אף אני לא אמרתי אלא לביעור היינו למצות ביעור כיון דיכול לקיים העשה בשיבער הכל אין ביטול אצל מצוות וכיון דנבלע במינו חשבינן דהאיסור עודנו עומד ומחויב לקיים מצות ביעור עד חומש ממונו לדעת התוס' והרא"ש שעד זה חייב לבזבז במצוה אבל אם נתערב שלא במינו חשבינן דהאיסור כלה ונאבד דהא פנים חדשות חזינן. אבל לאכילה כלומר לענין איסור אכילה לאחר הביעור לדעת רבינו דפסק דבין עניים ובין עשירים אין אוכלים אחר הביעור הוא בנ"ט דכיון דיש בו שיעור הביטול הלא לא יאכל האיסור. אבל לקיים מצות ביעור כיון דיכול לקיים המצות עשה אף בתערובות אין ביטול מועיל בזה א ובזה ניחא דפסק הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' נ"מ דשור הנסקל שנתערב אפי' אחד באלף כולם נסקלין דלכאורה קשה דהא מדאורייתא בעלי חיים בטלים. ולמה שבארתי ניחא דכיון דנוכל לקיים העשה דהשור יסקל אף בתערובות נצטרך לקיים ואין ביטול מועיל בזה: ובזה ניחא דכתב רבינו בהל' מעה"ק אם נתערב שאור או דבש כ"ש בקטורת נפסלה ואם הקטיר בהיכל לוקה. והיינו משום דכל היכא דאיתא הלא הקטיר ואין שייך ביטול אלא בדבר אכילה משום דאין גרונו נהנה ולא יטעום מהאיסור כיון דיש בו שיעור ביטול משא"כ הכא בהקטרה. ואף דשלא במינו הוא לא אמרינן דהאיסור כלה ונאבד כיון דיבש ביבש הוא וכל חד לחודא קאי וכל היכא דאיתא הלא הקטיר: ובזה ניחא דבגד של כלאים אפי' חוט אחד אוסר כל הבגד דהתם כיון דאסור בלבישה ובהעלאה והרי מכ"מ לבוש כלאים. ולא דמי לארג בבגד שער נזיר או בגד שצבעו בערלה דבעינן בהו שיעור מלא הסיט. דהתם האיסור משום הנאה וכיון דיש בו שיעור