באר מים חיים (נוסינזון) עב

חלוק מהקורה זכתה הד' אמות מלתחת וע"כ לא תוכל לזכות מלעיל אף דהוא בתוך הד' אמות דתרי מקומות לא מושלי אבל אם היתה עומדת סמוכה להקורה זכתה הד' אמות ע"ג הקורה במקום שנפל בו הגט וליכא כאן תרי מקומות דמתחת לא תחפוץ לקנות ודו"ק: מסכת נדרים

דף ט"ו ע"א שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג וכו' ומסיק דאם הלכה אסורה ולוקה. וכתב הר"ן דלוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"י מהל' נדרים דהיא אסורה בהנייתו ואם נמצא מהנה אותה הרי זה לוקה. והשיג ע"ז הר"ן דאמרינן לקמן דף ל"ה כיכרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסרה עליה. אלמא אין האוסר עובר כלל אבל המודר עובר דלא יחל דברו אדבור קאי. ועוד דאמרינן בפ' יוצא דופן ד' מ"ו דאם הקדיש קטן ואכלו אחרים דלוקים משום בל יחל אלמא המודר לוקה. והנה הא דהקשה הר"ן מכיכרי עליך ומפ' יוצא דופן אף הרמב"ם ז"ל הביאם לפסק הלכה. והנה בפ"ה מהל' נדרים כתב רבינו ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנייתי נאסר על שמעון שיהנה בראובן ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום וכאן לא כתב שראובן ילקה אם הנהנהו. והנראה בזה דעת רבינו דיש חילוק בין מה שאת נהנית לי ובין כיכרי עליך דכיכרי עליך הוה הכיכר כהקדש וחל האיסור על חפצו שעושה אותו על חבירו כהקדש וע"כ לוקה חבירו. ואפי' בשבועה כתב בפ"ה מהל' שבועות דאם נשבע ראובן שלא יכנוס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן ראובן פטור שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו עכ"ל. א"כ סבר דיכול לאסור חפצו על חבירו בין בנדר ובין בשבועה וחבירו לוקה ע"ז. אבל הכא בקונם שאין את נהנית לי או הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנייתי כיון דרק הנאה אסר על חבירו ולא הזכיר נכסיו והנאה הוא בגופו של חבירו ואין יכול לאסור גופו של חבירו וע"כ חבירו אינו לוקה, כיון דלא נדר ורק אסור הוא דעל ידי גרמת המדיר הוא נהנה. אבל באוסר על עצמו הנאה לוקה כדכתב רבינו בכמה מקומות דהנאה מקרי דבר שיש בו ממש דהוא בגופו של הנהנה וכל האיסורים שבתורה חייב על הנאה. אף דבכל איסורין אין לוקים על הנאה לדעת רבינו היינו משום דליכא שיעור אבל בנדרים דמפרש חייב חייב על כל מה שפי'. והא דכתב רבינו דלוקה המדיר במהנה אותה בקונם שאין את נהנית לי נראה דטעמא דהא מילתא דסבר רבינו דלישנא שאין את נהנית לי משמע דקיבל והדיר איסור על שניהם דהיינו דאסרה בהנייתו וקיבל איסור על עצמו מלהנות אותה

וכן נראה דמפרש דהא דקאמר לעיל ד' ה' ר"י ב"ר חנינא דמודר אני לך שניהם אסורים היינו נמי דהמודר אסור לקבל הנאה והמדיר אסור מלהנה אותו. אבל איסור הנאה ודאי אף על המודר חל דהא לך אמר אלא דמשמע דהנודר נמי אסור מלהנה מדקאמר מודר אני משמע דעל עצמו קיבל נדר. וה"נ מדקאמר שאין את נהנית לי ולא קאמר ממני משמע דעל עצמו קיבל נדר מלהנות. ואע"ג דלמאי דאוקמיה מעיקרא דברי ר"י ב"ר חנינא במודרני הימך משמע מהגמ' דמפרשינן דשניהם אסורים להנות זה מזה. התם כטעמיה והכא כטעמיה דמודרני הימך משמע שמובדל ממנו כדפרש"י וע"כ נכלל בלשונו שאסורים תרווייהו להנות זה מזה אבל במודר אני לך לא נוכל לפרש דאסר על עצמו הנאה מחבירו דהא לך קאמר וע"כ מפרש רבינו דהא דקאמר ר"י ב"ר חנינא דשניהם אסורים היינו דזה אסור מלהנות וזה להנות: ובזה ניחא דהשמיט רבינו הא דר"י ב"ר חנינא דנכלל זה במה שביאר כאן באת נהנית לי דהיכי דקאמר לישנא דמשמע דעל עצמו קיבל הנדר דשניהם אסורים. ולישנא דמודר אני לך יותר מבואר דעל עצמו קיבל הנדר מלישנא דאת נהנית לי וע"כ השמיט זה רבינו: ודייק רבינו הכא דתרווייהו אסורים מדאמרינן לוקה והיא אינה לוקה לדעת רבינו כדבאר פ"ה שם וע"כ מפרש דלוקה דקאמר היינו הנודר אם מהנה אותה דהאיסור חל על תרווייהו. והר"ן פי' לעיל דמודר אני לך דשניהם אסורים להנות זה מזה דלך משמע על חבירו ומשמע משלך. ולקמן ד' כ"ד פי' בקונם שאני נהנה לך משלך ואסר על עצמו. ותמיהני לדבריו דבקונם שאני נהנה לך יאסרו שניהם כמו הכא דהא שאני נהנה שייך נמי לאסור חבירו. וכן בשאני נהנה לזרע אברהם ולערלים דלקמן ד' ל"א וכן בקונם שאתה נהנה לי יאסרו שניהם. ועוד דלא מצינו דלך יהיה משלך ומצינו לך שלך או אצלך כמי שאני אוכל לך. וכן מה שהביא ראיה הגרע"א מאשר לוקח לך התם נמי היינו אצלך אבל לא משלך. ובקונם שאני נהנה אין לשון למדבר לומר אצלך ומדברי הרמב"ם ז"ל בזה פ"ח מהל' נדרים משמע דמפרש הא דקונם שאני נהנה לך פי' דאוסר על חבירו. והיינו כמו שבארתי דלך רק על חבירו קאמר. ואין חילוק בין קונם שאני נהנה לך ובין קונם שאתה נהנית לי. והא דברישא קאמר שאני נהנה לך ובסיפא קאמר שאין אתה נהנית לי משום דברישא חפץ שיהנה ממנו חבירו ואוסר הנאתו על חבירו אם לא יהנה ממנו וע"כ מיסב הדבור אליו. ובסיפא חפץ שחבירו יתן לו ואם לא יאסור חבירו בהנאתו וע"כ מיסב הדיבור כלפי חבירו. וכן משמע לקמן ד' כ"ו בקונם שאני נהנה לכולכם דלהם אוסר וכן לקמן ד' מ"ז באמר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובע"ח באים ונפרעים ומשמע דעליה אוסר. והר"ן כתב שם קונם שאני מהנה לך אבל גי' הספרים כמו שכתבתי. ולרבינו ז"ל הגי' בד' ל"א קונם שאני נהנה מישראל וכן איתא בכל הספרים והר"ן כתב לישראל. ועיין מ"ש לקמן בדף פ"ג ומה שבארתי שם

ובמה שבארתי בזה ניחא דבכתובות דף ע' אמרינן דהמדיר אשתו מלהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס. והקשה שם הגמ' והא משועבד לה והתנן קונם שאני עושה על פיך אין צריך להפר אלמא כיון דמשועבד לאו כל כמיניה דמפקע לשיעבודיה. ומתרץ דמיירי באמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ובמספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים ורגילה בהן בבי נשא וקא מגלגלה בהדיה דאמרה ליה עד האידנא קא מגלגלינא בהדך השתא דאדרתן לא מצינו דאגלגל בהדך ואיכא דמוקי לה דאדרה כשהיא ארוסה וע"ש בהסוגיא. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ב מהל' אשות הל' כ"ג דהמדיר אשתו מלהנות לו דעד ל' יום יעמיד פרנס ויפרנס אותה בדברים הצריכים יותר על מעשה ידיה וכו'. ועיין בר"ן שתמה עליו דהא בגמ' בהדי' אמרינן דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל סתמא לא אמרינן נעשה. וכן השמיט הסוגי' דמיירי במספקת לדברים גדולים ובמגלגלה בהדיה בקטנים ועיין שם במה שהאריך. ותי' הר"ן דהאי סוגי' אזלה למ"ד דקונמות אין מפקיע מידי שיעבוד כדמייתא עלה מההיא דקונמות שאני עושה על פיך אבל למאי דקיי"ל דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אין צריכים לכל זה ושפיר מצי מדיר לה ולא אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה וכו'. והקשה ע"ז הל"מ דהא בפי"ד הל' ו' כתב רבינו דהמדיר אשתו מתשמיש דכיצד מדירה דאם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש