באר מים חיים (נוסינזון) סט

ליה מדקתני דנותן חצי כופר ליורשיו מכלל דאית ליה יורשים וכיון דאית ליה יורשים אית ליה קדושין ודחי בזה דראוי ליטול ואין לו. וזה לא שייך רק בחצי עבד וחצי בן חורין כדפסק רבינו פ"ד מהל' אשות דספק אם תופס קדושין אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין פסק רבינו בהל' ט"ז דגמרו קדושיה וכדנבאר לקמן וא"כ יש לה יורשים. והנראה בזה דרבינו מפרש הא דלמשנה אחרונה מחשיבי כמעוכב גט שיחרור היינו רק אחרי העמדה בדין כדמשמע לשון המשנה שכופין אותו ועושה בן חורין אבל קודם העמדה בדין עובד לזה יום אחד וכו. וה"פ הגמ' מאי לאו כמשנה אחרונה היינו אחרי העמדתו בדין דסתמא קתני וסתמא דמלתא כן הוא דהעבד יעמידנו תיכף בדין. וע"ז תירץ לא כמשנה ראשונה פי' קודם העמדה בדין דאז הדין כמשנה ראשונה: ובזה ניחא קושית התו' שהקשו דאיך יכול האי גברא לעיל להקנותו לבנו קטן דהא מיד דשחרריה אידך לפלגיה זכה בעצמו ואיך יכול להקנות מה שאין לו. ותירצו דהקנה לבנו קטן קודם ששיחררו. אבל מסתימת דברי רבינו פ"ז מהל' עבדים הל' ז' לא משמע כן ולמה שבארתי ניחא ודו"ק

דף מ"ג ע"א דרש רבה בר ר"ה כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת. א"ל רב חסדא מי דמי התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו וכו'. ור"ש פליג ואמר כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה אינה מקודשת ואם לחשך אדם לומר איזו היא שפחה חרופה זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי אלמא בת איתרוסי היא כלך אצל ר' ישמעאל שהוא אומר בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי ושפחה כנענית בת איתרוסי היא אלא מאי אית לך למימר מאי מאורסת מיוחדת וכו'. אמר רב חסדא חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קדושי דראובן קדושין קדושי דשמעון לאו קדושין ואי קדושי דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קדושין. אתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ר' זירא אמר ר"נ גמרו קדושי ראשון. ור"י בר חמא אמר פקעי קדושי ראשון. אמר ר' זירא כוותיה דידי מסתברא דכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו. א"ל אביי ולתנא דבי ר"י דאמר בשפחה כנענית המאורסת לע"ע ה"נ דכי חופשה יומתו אלא מאי אית לך למימר שחופשה וחזר' ונתקדשה וכו'. והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' אשות הל' ט"ז כתב המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קדושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרי קדושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קדושים אחרים. בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה ה"ז ספק קדושין לשניהם. ודחקו המפרשים בדבריו דסיפא סותרת לרישא. ועיין במ"מ ובר"ן וכ"מ ולדברי כולם רבינו לא פסק כר' זירא. ובאמת מלשון רבינו דהכא נראה דפסק כר' זירא דגמרי קדושיה. וכן משמע ומדברי רבינו פ"ג מהל' א"ב שכתב שפחה חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין המקודשת לעבד עברי שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבים עליה מיתת ב"ד שהרי נעשית אשת איש גמורה כמו שבארנו בהלכות אשות. והיינו כלישנא דר"ז. וכן כתב בפ"ז מהל' עבדים שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציה הנשאר ותעשה אשת איש גמורה ה"ז משחרר וכו'. ומשמע מכל אלה דס"ל דגמרי קדושי ראשון. וראיתי בבה"ט סי' מ"ד דבר נפלא דאם לא בא אחר וקדשה גמרי קדושי ראשון וחייב מיתה הבא עליה ואם בא אחר וקדשה פקעי הקדושין. והדבר תמוה איזה סברה היא. ועוד מאי מייתא ר"ז ראי' דגמרי קדושי ראשון מלא יומתו. והנראה בזה דבאמת רבינו פסק כר' זירא דגמרי קדושי ראשון אך מפרש דגמרי רק לחציה והשקלא וטרי' דהסוגי' אם גמרי או פקעי היינו רק בחציה שקידש. ובזה אף ר"ח סבר לה כר' זירא דהא הוא דחה לעיל דברי רבה בר ר"ה ומשמע דס"ל דהפסוק מיירי בחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לע"ע וס"ל דתפסי בה קדושין ועל כרחך דדייק הא אם חופשה יומתו דאי לאו הכי מנא ליה דתפסי בה קדושין. והא דקאמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו דמתייבמת ללוי משום ממ"נ משמע דמספקא ליה איזה קדושין יתפוס היינו בחציו השני דמספקא לו אם תפסי הקדושין דהשני אם הוה כמו מקדש חצי אשה או דלמא כיון דגמרי קדושי ראשון רק על חציה הוה כמו אין לה אלא עתה חציה ולא שייר בקנינו. וע"ז פסק דאין אני קורא בה אשת שני מתים כיון דבכל חציה רק קדושי האחד שולטים ובמקום שתופס זה לא יתפוס זה וע"כ אין אני קורא בה אשת שני מתים דבכל חציה רק קדושי האחד תופסים בה ועל חציה השני קאמר הממ"נ. וע"כ הביא רבינו המימרא דר"ח להלכה פ"ו מהל' יבום הל' ל"א. אבל בחציה הראשון גמרי קדושי ראשון. והא דכתב רבינו דהוה כקדושי קטנה שגדלה היינו דהוה כי התם דגמרי ועדיפה מיניה דהתם מדרבנן והכא מדאורייתא כדכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו ודו"ק

דף ג' ע"א דאמר רבא הזיק זבורית גובה מן העדית שפאי עדיות גובה מן הבינונית ועיין בתו' בשם ר"ת שמפרש שפאי עדיות היינו קצה וסוף השדות הטובות שאצל הנהר דעומד למרעה בהמות ואם הזיק שפאי עדיות שהעמיד שם בהמותיו לרעות גובה מן הבינונית דלא חשיב נזקין דלהכי קיימי והוה כבעל חוב אף שהעמיד שלא מדעת הבעלים. ונראה דהא דקאמרי דלהכי קימי מיירי דעומד להשכיר לרועים למרעה ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וע"כ כיון דעומד ליתנם באשראי הוה כבע"ח וגובה מן הבינונית אף דכאן העמיד שלא מדעת אבל היכי דעומד למכור במזומנים דהוה כמיטב או דבע"ה בעצמו הוה מרעה בהמתו משלם ממיטב דמה לנו אם למרעה או לאכול. וכן אמרינן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ומסתמא ממיטב אף דעומדים הפירות למכור ודו"ק

דף נ"ו ע"א במעשה דבר קמצא דהמלך שדר בידיה קרבן ושדא ביה מומא בניב שפתים דלדידן הוה מומא ולדידהו לא הוה מומא. סבר רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו ר' זכרי' בן אבקולוס יאמרו בעלי מומים קרובים לגבי מזבח. סבור למקטליה וכו' אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר ר"י ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו וכו'. הגמ' הזה אומר פרשני דתימה אם מדינא משום שלום מלכות דחינן הלאוין דאסור להקריב בעלי מומים ומשום שמא יאמרו לא משגיחנן אשלום מלכות. ועוד איזה גזירה ומכשול יוכל לבוא בזה דאטו משום מעשה חדא דשלום מלכות יבואו לעקור הכתובים והלאוים דבעלי מומים וביותר תמוה המימרא האחרת דסברי למקטליה ואמר להם יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג דאיזה מכשול יהיה כאן הלא קטלא לב"ד מסורה ומשום מעשה חדא דדנו לפי שעה יבואו תמיד לטעות בדין הלא בזה אנו מכחישים כל הקבלה וכן אמרינן ביבמות דב"ד מכין ועונשים שלא מן התורה והכל לפי השעה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת ובא לב"ד וסקלוהו ולא חשו שמא יאמרו דרוכב על סוס בשבת חייב מיתה. והנראה דהכי פי' דיאמרו בעלי מומים קרובים לגבי מזבח פי' דיאמרו לפני המלך דבעלי מומים הקריבו לגבי מזבח כדי שלא יהיה לרצון ויהי' לו עוד חטא על זה אבל קרבן טוב לא יקרבו בעדו. וע"כ סברי למקטליה ויסבירו לפני שרי המלך אשר באו עם בר קמצא בשם המלך להקריב הקרבן כדאיתא במדרש איכה דלא הקריבו משום דבעל מום הוא ועבור זה קטלוהו לזה משום דשדא מומא בקרבן