באר מים חיים (נוסינזון) סח

מצויות ואין מגרשין בו לכתחילה עד שתביא ראיה לדבריה ודו"ק

דף כ"ט ע"א אמר לג' כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אינהו אין אבל שליח לא וכו'. רבא אמר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרי לשליח ופרש"י דאין בדברים כח לחזור ולמוסרם לאחר. והדברים צריכים ביאור מ"ש שליח ראשון משליח שני ומ"ש דברים מכל מילי ולולא דמסתפי' מהפוסקים הייתי אומר דבר חדש דטעמא בזה דחיישינן שמא לא ימסרם יפה דהדיבור משתנה לפי התנועה ויש הן שהיא כלאו וכמה פסולים והכשירים תליא באמירתו ואם יחליף השליח יכשיר הפסול ויפסול הכשר. כמו שפרש"י לקמן בטול הימנה חפץ דחיישינן שמא כשימסור ראשון לשני לא ימסור לו דברים כהוייתן. ובזה מיושב קושית הרמב"ן עיין בר"ן פ' האומר דמקשה למה לא מהני אומר אמרו דהוה כמו העושה שליח שלא בפניו. ולמה שבארתי ניחא דבעינן שהסופר והעדים ישמעו מפיו דידעו מה לכתוב דחיישינן שמא לא ימסור השליח להם דבורו יפה יפה

והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהל' גירושין אמר לג' אמרו לסופר ויכתוב גט ולעדים ויחתמו וכו' או שאמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ה"ז גט פסול וכו'. ובפ"ד מהל' זו"מ הל' י' כתב המתנה כגט ואם אמר לג' אמרו לעדים שיכתבו ויחתמו שטר מתנה אין זה כלום ואם אמרו להעדים וכתבו ונתנו לא קנה וכן אם אמר לשנים כתבו וחתמו שטר מתנה לא יכלו לאמר לסופר לכתוב אלא הן עצמן כותבים כמו בגט. משמע מדבריו דבסיפא דקפיד דהם עצמם יכתבו לא יכלו למסור הכתיבה לסופר אבל ברישא באומר אמרו יכולים למסור הכתיבה לסופר אלא דהעדות והחתימה לא מהני באומר אמרו ושני בזה מתנה מגט והדברים צריכים ביאור דמ"ש והנראה דלטעמיה דרבינו דהא דמילי לא ממסרי לשליח ופסול באומר אמרו משום דהוה כעד מפי עד וע"כ בגט אף הסופר דינו כעד ולא יכול למסור לו ע"י אחרים דהא בעינן לשמה וכתב סופר ועד לא תצא משא"כ במתנה דהסופר לאו כלום הוא אין צריך שישמע מפי הנותן ומהני אף מפי אחרים באומר אמרו. ועיין בתו' לקמן (דף ס"ז) שכתבו טעם למה לא חשיב עד מפי עד למאן דמכשיר באומר אמרו אבל רבינו סבר דר"י דפוסל באומר אמרו משום דסבר דמחשיב כעד מפי עד ודו"ק

דף ל"ב ע"ב בתו' ד"ה דיבור ודיבור הוא וכתבו דאם ביטל הגט בפירוש מודה ר"נ דבטל משום דגט לא חשיב מעשה כ"ז שלא הגיע ליד האשה וגמר הגירושין וכו'. ונראה מכאן תשובה להמנחת חינוך שפשט ליה כביעיתא בכותחא בהל' מילה דגר שמל ולא טבל או טבל ולא מל וחזר בו דמהני הך מילה או טבילה באם יתרצה עוד הפעם להתגייר ואין צריך להטפת דם ברית או לטבילה אחרת וכו' ע"ש. ולפי דברי התו' וכן הסכימו כל הפוסקים דמהני ביטול בגט והיינו כיון דלא ניגמר כל מעשה הגירושין אתא חזרה ומבטל ליה אף דהיה כאן מעשה כיון דהמעשה לא עשתה שום פעולה שתועיל לא מקרי מעשה וה"נ כיון דלא ניגמר מעשה הגירות לא מקרי מעשה דהא לא עשתה שום פעולה ותועלת ואתא חזרה ומבטל מעשה כזה וא"כ צריך להטפת דם ברית או לטבילה אחרת ודו"ק

דף מ"ב ע"א חצי עבד וחצי בן חורין נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו אמאי נימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ומשני שאני הכא דקא כלי' קרנא ואלא ה"ד דלא קא כלי' קרנא כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור. הניחא לאביי דאמר נותן שבת גדולה ושבת קטנה שפיר אלא לרבא דאמר נותן שבתו שבכל יום ויום האי שור הוא ושור אינו משלם אלא נזק ומשני כשהכהו אדם. ופרש"י דהא דאמרן לעיל יום של רבו לרבו מיירי כשהכהו אדם. והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' חו"מ כתב חציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או צערו או שנגחו שור אם אירעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. ועיין בל"מ שהשיגו שזה נגד הסוגיא. ותי' הל"מ דחוק דאיך יהיה נזק בלא פחיתת כסף ולא כליא קרנא דהא שמין אותו כעבד ועיין בב"ק (דף פ"ו). והא דכתב רבינו שם בהל' י"ד נזק שאינו פוחתו מכספא האי נזק פי' היזק וכגון כואו בשפוד אבל דין נזק ליכא כלל כיון דלא נפחתה מכספו. והנראה לתרץ דברי רבינו דהכי פי' הגמ' לדעתו דהא דאוקים שהכהו אדם קאי אדברי רבא דהא דאמר בהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור דאינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום מיירי בהכהו אדם דכיון דמשלם שבת למה ישומו שבת גדולה וקטנה דממילא כיון דמשלם שבתו שבכל יום מאדם בריא הכל בכלל. אבל כשהכהו שור דלא משלם שבת מודה רבא לאביי דשבת גדולה שמין לנזק מה שפחתו אם בא למוכרו עכשיו ויזולו דמיו בשביל השבת והרפוי כמו שכתבו התו' הכא בשור שהוזק. אלא דהתו' מחלקים בין שור ובין אדם שהוזקו ולמה שבארתי יש חילוק אף בין המזיקים דאדם שהזיק אדם כיון דמשלם שבת אפי' היכי דהדקיה באידרונא וע"כ אין שמין חליו בכלל הנזק. אבל בשור שהזיק אדם ואדם שהזיק שור כיון דאינם משלמים ארבע דברים ודאי שמין לפי שעת חליו דקי"ל דכל השומות לפי מקומו ושעתו. וכן מדויק לשון רבינו פ"ז מהל' נ"מ שכתב שארבע דברים האלו לא חייבה תורה אלא באדם בחבירו אבל בהמה שחבלה באדם ה"ז כמו שהזיקה ממונו ואינו משלם אלא נזק. משמע דדינו כמו שהזיקה שורו דשמין כשעת הנזק כמו שפי' התו' ולא כמו שיבריא. ומסיק לפיכך שורו שבייש פטור. דבאמת אין נ"מ כ"כ רק בבושת אבל רפוי ושבת וצער הוא בכלל הנזק דהלוקח יתן עיניו במקחו בכל אלה: ובזה ניחא דברי רבינו שכתב כאן בהל' א' דהנוגף אשה ויצאו ילדיה דמשלם נזק וצער לאשה ותמהו עליו דהא פסק שם דין ט"ו כר"י ב"ב דכתובות דיש חלק לבעל בנזק דבגלוי לו שני חלקים וכו' ובסתר לו חלק אחד. והנראה דהכא מיירי בשסופה לחזור דכן דרך הנזק של הפלה וע"כ אין לבעל חלק בזה כיון דתחזור לאיתנה אין לו פגם. ולא אמרינן דשבת הוא וכולו לבעל לרבא אלא מודה רבא דשמין כאן שבת גדולה וקטנה כיון דיש נ"מ לאשה בזה דהגדולה יהיה לאשה. ובזה ניחא מאד סברת רבינו ודקדוק לשונו דכתב חציו עבד וחציו ב"ח שביישו אדם או צערו יום של רבו לרבו. אבל בהכהו על ידו וסופו לחזור אין נ"מ מתי היזיקו אלא חולקין ביניהם מספר הימים דשבתו וחושבים כמה ימים מגיע לכל אחד ואחד. אבל בשור דאין משלם שבת אלא כולו נזק הוא וכיון דלא מכליא קרנא לאיזה מהם שמגיע היום דקרה המעשה זכה בכולו. ולזה הוה כמו הרוחה ופירות ולזה הוה כמו חלה מחמת מלאכה ודו"ק

שם ע"ב בגמ' איבעיא להו מעוכב גט שיחרור יש לו קנס או אין לו קנס יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא א"ד כיון דמחוסר גט שחרור אדון קרינא ביה. ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו מאי לאו כמשנה אחרונה לא כמשנה ראשונה. והרמב"ם ז"ל כתב פי"א מהל' נ"מ הל' ב' המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו והחצי האחר ראוי ליטול ואין מי שיקחנו. וכתב עליו המ"מ דברי רבינו קימין בשפחה שחציה בת חורין אבל בעבד הלא קי"ל כמשנה אחרונה ומעוכב גט שחרור פסק רבינו לעיל בהל' א' דאין לו קנס וכן תמהו על רבינו בזה פ"ד מהל' חו"מ בדין שהעתקנו לעיל. והנה מה שכתב המ"מ דדברי רבינו קימין בשפחה לא יתכן לפרש כן דברי רבינו דהא כתב רבינו בזה דחצי כופר ראוי ליתן ואין מי שיקחנו וזה רק בחצי עבד וחציו בן חורין אוקמא לה לקמן (דף מ"ג) בהאבעיא אם תופס קדושין בחציו עבד וחציו ב"ח ופשט