באר מים חיים (נוסינזון) סג

הזה הא רבינו פסק פכ"ד מהל' מכירה הל' י"ג והובא בח"מ סי' רט"ז סעיף ח' דהאומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אם רצה לקנות לו ב' דקלים ה"ז נקנה המקח ואם לאו מקח טעות הוא וחוזר ומשמע דבטל המקח ואף דבשני מלות אמר לא אמרינן דקנה מחצה. והר"ן מחלק דההיא דבבבא בתרא במקנה לאת וחמור המקנה אין מקפיד שמפני שזה שאין לו יד לא קנה ולמה לא יקנה זה שיש לו יד אבל הלוקח שקנה רע ויפה ביחד כוונתו לזכות בכולם ואם לאו לא יקנה כלל והכי נמי המקדש מקרי קונה וע"כ לא קנה וכתב שאינו מחוור. ובאמת זה תמוה דמדוע נאמר דהלוקח מקפיד דוקא על כולם והמוכר לא איכפת ליה נימא דאף המוכר חפץ רק בכולם. וכן אמרינן בכתובות באומר זבין לי כורא וזבין ליתכא דמעביר על דבריו הוה. והנראה לענ"ד בזה דשאני מכר ממתנה דההיא דבבא בתרא באת וחמור דקנה מחצה מיירי במתנת שכיב מרע ואמרינן בזה דהן המקבל והן הנותן לא קפדי ודעתו להקנות לאחד אף בלא חבירו. אבל במוכר ולוקח קפדי דרק בכולו יחפוץ לקנות וכן המוכר רק כולו חפץ להקנות דצריך לדמי כולם. ולא מבעיא לשיטת הפוסקים דכל דבר שבמדה חוזר היינו ביטול מקח והיינו דאמרינן דקפיד על כולו. ואפי' להרמב"ם ז"ל דמפרש חוזר האונאה אבל המקח קיים וכור בשלשים סאה בסלע מוקים לה במילי אוחרי עיין בזה פ"ד מהל' מכירה. התם משום דמכר במדה ונחשב כך וכך המדה אבל בדבר הנמכר אכסרה ודאי קפדי ולא קנה זה בלא זה. וכן אמרינן בב"מ (דף מז) במכר לו חמור בפרה וטלה דלא קנה עד שימשוך שניהם. ולפי' רבינו א"ש דרתח התם בב"ב רב אשי על רב אוי' דמתיב מכאן תיובתא למ"ד דאת וחמור לא קנה דהכא כ"ע מודים דלא קנה ואף לר"נ צריך לאוקמי בדאמר הראויה מכם לביאה ועיין בח"מ ס"ס ר"ג בהאחרונים ודו"ק

דף נה ע"א בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכו' זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים ומוקי להא דזכרים עולות בבן שנה וממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומחלל אותה על עולה ושלמים בתנאי. ופריך דילמא תודה היא. ומשני דמייתי תודה. ופריך והא בעיא לחם ומשני דמייתי נמי לחם. וכן בנקבות זבחי שלמים פריך דילמא תודה היא ומשני דמייתי תודה ולחם כדלעיל. ועיין בתוס' שהקשו דלמה צריך להביא בהמה אחרת לתודה באותה עצמה שיעשה לשלמים יתנה נמי בתודה דהא שוים במתן דמים ואי משום דלא שוי באכילתם דשלמים נאכלים לשני ימים ותודה ליום ולילה ואין מביאים קדשים לבית הפסול הא האי תנא סבר דמביאים מדמשני לקמן פסח שלא בזמנו שלמים ואע"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים לשני ימים אלא לא חייש מן האכילה. וי"ל משום דתודה בעי לחם ולא יוכל להביא לחם בתנאי דאין לחם בא נדבה וחולין בעזרה הוא כדאמרינן פ' התודה (דף פ:) והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ו מהל' פסולי המוקדשים היתה בת שתים יביאנה שלמים ויביא עמה לחה שמא תודה היא וכו'. מצא זכר בן שנה ימתין עד שיומם וכו' ומביא שתי בהמות תחתיו ומתנה ואומר אם עולה היה זה עולה תחתיו ואם שלמים היה זה שלמים תחתיו וכו' ומקריב השלמים עם הלחם שמא תודה היה וכו'. והנה רבינו ז"ל מפרש דהא דקאמר דמייתי תודה היינו דמייתי בתודה ומתנה כקושית התוס' וכדבריו באמת נראה מן הגמרא דהא נקבה זבחי שלמים משמע מהגמרא דיקריבנה בעצמה וא"כ איך יוכל לחללה על תודה דהא תמימה היא. ועיין בל"מ שהקשה הא אין מביאים קדשים לבית הפסול כמו שפסק רבינו בעצמו לעיל ובכמה מקומות. והנראה לתרץ דלא דמי להא דאמרינן בפסחים (דף פט) דלא יוכל להתנות במותר הפסח משום דמביא קדשים לבית הפסול דהתם יקבע שם חדש על בהמה שלו ויפסול אותה בהשם דיקרא עליה שני מיני זבחים שאין אכילתם שוה וע"כ ודאי אסור לעשות כן לכתחלה להביא קדשים לבית הפסול. אבל הכא לא מבעיא בבבא דרישא דמקריב הנמצאת בעצמה דלא מביא אותה כלל לבית הפסול דממילא באתה לבית הפסול מעת שנבדאה וחל עליה כל הספיקות והמקריב אותה יתקננה שיביא עליה נמי לחם. וכן בבבא דסיפא דמחלל הנמצאת לא יביא לבית הפסול אלא דמחלל הבעלת מום על כל מה שהוא וממילא באתה לבית הפסול והוא רק מתקנה בהחילול דעושה אותה ראוי להקרבה וממילא חל עליה שני שמות מזבחים דאין אכילתן שוה. ולא דמי לעולה ושלמים דלא יוכל להתנות הכא בנמצא. דהתם בהשחיטה ובהקרבה מביא בודאי לידי פסול לעבור על לא ילין ובל תותיר ופסיק רישא הוה. אבל הכא דממעט רק בזמן אכילתה ודבר שאין מתכוון הוא ולאו פסיק רישא דיוכל היות שלא תבא לידי פסול וע"כ בהקרבה רק מתקן לה דממילא באתה לבית הפסול ובדיעבד הוא וע"כ יכול להקריבה ומצוה קעביד. ומה שהקשה הל"מ דאיך יביא לחם מספיקא הא מביא חולין לעזרה כדכתבו התוס'. ונראה דלא דמי לה ההיא דפרק התודה דהתם מביא מספיקא על תודה שלו והלחם צריך להיות שלו וע"כ אם לאו תודה היא הלחם חולין בעזרה. אבל הכא דמביא על הנמצאת והלחם הוא מקדיש לבהמה ולצבור לאו חולין בעזרה הוא. כדאמרינן בבבא בתרא (דף פא) גבי ביכורים דמקדיש להו דלא להוי חולין בעזרה. אבל בההיא דפרק התודה לא מצי מקדיש דצריך להביא משלו ודו"ק

דף נט ע"ב מעכשיו ולאחר שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם דמספקא ליה אי תנאה הוא אי חזרה הואי. ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת אלא עד שלשים יום לאחר שלשים פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון דפשיטא ליה דתנאה הוה וכו'. אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים והשני מעכשיו ולאחר כ' והשלישי מעכשיו ולאחר י' מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט דממ"נ אי תנאה הוה דקמא קדושין דבתראי לא הוה קדושין אי חזרה הוה דבתרא הוה קדושין דקמאי לא הוה קדושין. עולא אמר ר"י אפי' מאה תופסין בה וכו'. ומסיק דטעמא דר' יוחנן דשוו נפשיה כי שרגא דליבני דכל חד וחד רוחא לחבירו שבק. ומתיב ר' חנינא לר"י מהיום ולאחר מיתה גט ואינה גט וכו' בשלמא לרב מסייעא ליה וכו' אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוה כל גיטא דמשייר בה ולאו כלום הוא וכו'. והרי"ף ז"ל הביא פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב והשמיט להא דאביי ותמה הרא"ש והר"ן בזה. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ז מהל' אישות הל' י"ב דאם קדשה אחד מעכשיו ולאחר שלשים יום והשני מעכשיו ולאחר כ' יום והשלישי מעכשיו ולאחר י' יום אפי' הם מאה על הסדר הזה קדושי כולם תופסין בה וכו' מפני שהיא ספק מקודשת לכולן ותמהו המפרשים דכמאן פסק דלר"י לאו ספק הוא. ועוד דבפ"ט מהל' גירושין כתב אמר ה"ז גיטך מעכשיו ולאחר מיתה ה"ז ספק שמא אחר שאמר מעכשיו חזר בו מלשון מעכשיו וסמכא דעתו על לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה והיינו כרב דהא מיניה פריך לר' יוחנן. והמ"מ כתב דחשש לחומרת כולם וקשה דא"כ למה כתב רק בסדר הזה דהא אפשר דשל הראשון חזרה הוה א"כ אפי' אם השני או השלישי הוסיף בזמן ואמרו מעכשיו ולאחר מ' יום או נ' יום ליהניא. ועיין בר"ן וכ"מ שדחקו בזה. והנראה לפרש הסוגיא אליביה דרבינו דהפירוש מעכשיו ולאחר שלשים יום היינו דשייר לה ל' יום. ואמר רב בזה דמקודשת ואינה מקודשת לעולם דמספקא ליה לרב אי תנאה הוה ואי חזרה הוה והכי פי' דמספקא ליה אי הני שלשים יום דמשייר בתורת תנאי משייר כמו שפי' הרמב"ן ז"ל דהוה כאומר מעכשיו אם יבואו שלשים יום וע"כ רק קדושי ראשון חלו דכיון דבאו שלשים יום נתקיים התנאי וחלו קדושי ראשון למפרע או דלמא חזרה הוה דמשייר לה הני שלשים יום בתורת חוץ והוה כמו דאמר מעכשיו חוץ משלשים יום. ובשייר לה בחוץ סבר רב כמו ר' אבא בגיטין (דף פב:) דמויצאה והיתה ילפינן דכמו דלא מהני שיורא בגט ה"נ לא מהני בקדושין וע"כ מעכשיו לא