באר מים חיים (נוסינזון) סב

והיינו לפנים בישראל ומה שכתב בדין ז' שזכרנו לעיל היינו הדין שנוהג עכשיו ודו"ק

דף כט ע"א רשות הגבוה בכסף פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה. ופריך הגמרא נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ומשני אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהל' מכירה הל' ב' הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקירו קנה כדין תורה ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש וכן אם מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה ואם הוקר החפץ חוזר שהרי לא לקח הגזבר דמים וההקדש אין נקנה אלא בכסף. ועיין בה"ה שהשיג על בבא דרישא מדוע בהוזלו חוזר ההקדש דלא גרע מהדיוט דהא בסוגיא מסקינן דלא אמרינן הכי כיון דהדיוט בעי לקבולי מי שפרע. ועוד דבפ"ז מהל' ערכין כתב רבינו ז"ל פדה במנה ונתן הדמים ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן יותר משום דהדיוט בעי לקבולי מי שפרע והיינו כסוגיא דהכא. והמ"מ נשאר בתימה. והנראה בזה דכאשר נדקדק בדברי רבינו דבהל' מכירה כתב מכר הגזבר ובעירוכין כתב פדה והחילוק בזה דפודה מקרי בחפץ שהוא לפנינו והוא יחללו על מעות או חפץ אחר דזה יוצא לחולין וחפץ האחר נתפס בקדושתו וע"כ אמרינן כיון דמן התורה כבר יצא לחולין אין צריך להוסיף דמים בהוקר כיון דאף הדיוט אם חוזר בעי לקבולי מי שפרע לא שייך בזה לומר לא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש. אבל הא דבהל' מכירה בקנה הגזבר תבואה או פירות סתם והמוכר יכול ליתן לו איזה פירות שירצה ולא נתפסו הפירות בקדושה עד שלא מסרן לגזבר וע"כ מדין תורה עדנה לא קנה וע"כ יכול לחזור בו הגזבר. ורבינו למד זה מסוגיא דבב"מ (דף נ"ז) במקבל לספק מג' ועמדו מד' שיד הקדש על העליונה. ואף הראב"ד ז"ל הרגיש בזה וע"כ השיגו מדוע לא כתב דיתן כשער הזול כדאמרינן שם בב"מ ומדוע חוזר. והנראה בזה דלא דמי דהתם בב"מ מיירי בסוחר מספיק כל השנה וירויח תמיד ובעת הזול יקנה בזול וע"כ ניחא ליה ליתן כשער הזול אבל הכא מיירי בבע"ה מוכר סכום ידוע מפירותיו ובזול לא ניחא ליה למכור וע"כ ההקדש רק חוזר

ובדברינו אלה נראה נמי לתרץ מה שהקשו על רבינו דלמה לי נתן מעות דהא בדין א' כתב שהמוכר להקדש בי' אפי' היה שוה ק' כיון שאמר י' אינו יכול לחזור שאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט וכן אמרינן (בב"ב קל"ג). ולמה שבארתי ניחא דלא אמרינן זה אלא בחפץ ידוע דבאמירתו נתפס להקדש אבל לא במכר סתם דהפירות הא לא נתפסו להקדש והוא לא קיבל עליו בנדר בהרי הוא עלי וע"כ דוקא מעות בעינן ודו"ק

דף מה ע"ב נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבוא אביה וימחה וכו' ומודה רב שאם מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' נחלות הל' ט' הבעל יורש נכסי אשתו שבאו לירושתה והוחזקו בין נכסים שהכניסה לו בנדוניתא בין נכסים שלא הכניסה לו ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה. וכתב בזה המ"מ דלא מצא לדין זה ראיה גמורה אלא מסוגיין דאמרינן אם מתה אינה יורשה והביא בשם העיטור דכתב דמסתברא מהכא דכל ספק קידושין וספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה. והשיג המ"מ דאין לדמות ספק נשואים לספק גירושין דבספק נשואים מוקמינן הנכסים בחזקת האב אבל בספק גירושין הוה לן לאוקמא הנכסים בחזקת הבעל. ועיין במ"מ שהביא עוד ראיה לדברי רבינו מסוגיא דגיטין (דף עג). והנראה דטעמא דרבינו בזה דס"ל דהנכסים בחזקתה כדאמרינן ביבמות (דף ל"ח:) בשומרת יבם דזיקת נשואה עושה ספק נשואה ואמרי ב"ה שם דהנכסים בחזקתה ולדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שם אפי' בנכסים שנפלו לה כשהיתה נשואה. ורבא דאמר התם דידו עדיפה מידה הוא רק לענין שלא תוכל למוכרם לכתחלה ואינה אוכלת פירות אבל לענין ירושה מודה דהנכסים בחזקתה כדבארתי בחידושי ליבמות (דף ל"ח.) וודאי דהא דאמרינן התם דידו עדיפא מידה היינו דוקא בשומרת יבם דאגידה ביה ועומדת להתייבם וע"כ לא תוכל למוכרם לכתחילה ואין לה פירות אבל בנתגרשה ספק גירושין הפירות נמי שלה וכן תוכל למוכרם דלא אגידה ביה. וכן נכסי צאן ברזל בחזקתה קיימים כדפסקינן ביבמות (דף סו) דהלכה כרב יהודה דהדין עמה. ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו דפסק רבינו בפ"ה מהל' נחלות דחולקים בנכסי צאן ברזל דהתם עד דמתה נכסי בחזקת תרווייהו הוה קיימי אבל הכא כיון דנתגרשה ספק גירושין נכסי בחזקתה קיימי דעומדים לצאת לרשותה דהדין עמה ושטרו וקנין שלו דאית ליה על הני נכסי נתבטל ולא מוקמינן אחזקה דא"א דש"ש לפניך לא מוקמינן אחזקה כדבארתי בחי' לכתובות (דף עו.) וכן לא דמי לשומרת יבם דחולקים בנכסי צ"ב. דהתם כיון דאגידה ביה ועומדת להתייבם לא נתבטל שטרו וקנינו דאית ליה על הני נכסי ואמרינן דנכסי עוד בחזקת תרווייהו קיימי. והא דפסק הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהל' אישות ופ"ל מהל' מכירה דבקרקע צאן ברזל אם מכרן הבעל מכרו בטל ובמטלטלי דצאן ברזל מכרו קיים. לאו משום דמטלטלים בחזקתו קיימים כדכתבו המפרשים משום דבידו לכלותם. אלא טעמא דרבינו בזה משום דהרי"ף כתב ביבמות (דף סו) דמספקא ליה אם הדין כרשב"ג דמכרו בטל וע"כ פסק בזה רבינו דבקרקע מכרו בטל דלא מהני תפיסה בקרקעות בספיקא דדינא ובמטלטלין מכרו קיים דמהני ליה תפיסה בספיקא דדינא כדבארתי בחי' לכתובות (דף עו) לדעת רבינו ז"ל. אבל לעולם הנכסים בחזקת תרווייהו קיימי כל זמן שעומדת תחתיו ובעומדת לצאת הנכסים בחזקתה קיימי הן בקרקע והן במטלטלין. ובנתגרשה ספק גירושין הנכסים דצאן ברזל בחזקתה קאי ולא יכול למוכרם ותפיסה לא מהני ליה דלא מהני תפיסה בספק דמעשה אלא בספק דדינא כדבארתי לעיל לכתובות (דף עו)

ובזה ניחא דכתב הרמב"ם ז"ל פי"ד מהל' אישות הל' י"ג לענין מורדת דנכסים שהכניסה לו ובלאותיה הקיימים אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. והיינו דאף הבעל לא יזכה בהם אלא בתפיסה ככל דין בספיקא דדינא דהנכסים בחזקת תרווייהו קיימי ותרווייהו אין זוכים אלא בתפיסה. והכ"מ הביא שם בשם הריב"ש דהבעל לא צריך תפיסה ומה שכתב רבינו דאם תפס הבעל לא דק ע"ש. אבל באמת הוא לא דק ורבינו בדקדוק גדול כתב דהבעל לא יזכה בהם אלא בתפיסה כדבארתי דהנכסים בחזקת תרווייהו הם

ונראה דהכא בספק גירושין דוקא בנכסי צאן ברזל הקיימין אין הבעל יורשה דהנהו שם נכסים עליהם אבל בנכסים שאין קיימים הנהו לאו נכסים מקרי אלא חוב ולא עדיפי מכתובה דאינה גובה מספק. וכן בנפל הבית עליו ועל אשתו אינם חולקים בנכסים שבלו ולאבדו והוו ככתובה ודו"ק

דף נא ע"א אימא סיפא מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים וכו' ואמר הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא נכריות מקודשות ה"ד אי דאמר ליה כולכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' אישות פסק כן דבאמר כולכם מקודשת והיה בהם שתי אחיות או איזה ערוה אין אחת מכולם מקודשות. ותמהו עליו המפרשים דבפ' כ"ב מהל' מכירה פסק כר"נ דבבבא בתרא (דף קמ"ג) דבאמר את וחמור קנה מחצה. ותי' המ"מ דשאני הכא דכלל אותם במלה אחת ואמר כולכם וע"כ אין לחלק דבורו אבל התם חלקם בשני מלות ופלגינן דבורו ויש לדקדק על תי'