באר מים חיים (נוסינזון) סא

סודר. וא"כ ע"כ פליג סתמא דהש"ס דילן על הירושלמי וס"ל דהחנוני לא יכול לזכות את בע"ה בשלו וכן הפועל לא יכוון לזכות לבע"ה אלא לקבל חובו. וע"כ צ"ל דלא דמי לעבד כנעני דזכה העבד אף דלא נתן מדעם ולא עשה שום קנין דמזה לכאורה מוכח כסברת הירושלמי דאמרינן דבע"ה או בעל המעות יזכו המעות להעבד. דהתם לא בעי העבד קנין אלא הסתלקות האדון וכיון דקיבל האדון הכסף ונסתלק זכה העבד בעצמו וכן אמרינן לקמן (דף כ"ג) דאף בעל כרחו של עבד מהני. וכן בקדושין דמדמה לה הסוגיין להדדי הבעל לא קנה מידי ואין לו שום זכיה בגופה אלא דמייחד אותה לו בדיבור והיא בקבלת הכסף תאסר עצמה אכולי עלמא וע"כ לא בעי שיתן משלו ויעשה קנין דהקנין הוא רק בה שתקבל הנאה דבר פרוטה לסימן שנתקדשה ונאסרה אכ"ע ואין לנו נ"מ מי שיתן המעות אבל בכל הקנינים דבעינן שזה יזכה בגוף החפץ בעינן שיתן משלו ויעשה בעצמו קנין או שלוחו. וע"כ מסיק שם רב פפא דהברייתא מיירי דהקדים לו דינר דקנו לו מעותיו

ולפי זה ניחא דברי רבינו דרבא דאמר הכא וכן לענין ממונא אזיל לטעמיה דס"ל כטעם הירושלמי או דבעל החפץ יקנה המעות להקונה או דבעל המעות מקנה מעותיו להקונה וקנה בע"ה אף שלא עשה שום קנין משלו. אבל לפי המסקנא דסוגיא דע"ז דלא קנה בע"ה כיון שלא עשה קנין ולא אמרינן דהפועלים יקנו לבע"ה או החנוני מקנה לבע"ה כדבארתי ה"נ כאן לא יכול הקונה לקנות כיון שלא עשה קנין ולא נתן מדעם דכיון דלא ס"ל כהירושלמי א"כ לא זכה הקונה בהמעות שנתן פלוני לפלוני עבור הקרקע וא"כ במאי יקנה השדה. וכן לא אמרינן דזכה בעל הקרקע את קרקעו לפלוני כיון דלא ס"ל כהירושלמי דזכה החנוני פירותיו לבע"ה וע"כ לא קי"ל כרבא בזה וכן ס"ל לרבינו דלא מהני לענין ממונא בבבא זה בנתן המקנה מתנה לאדם חשוב ומזכה לו הקרקע עבור הנאת קבלת המתנה כיון דהקונה לא נתן מדעם אף דזה קיבל הנאה דלקנין בעי שיתן משלו. ונהי דהמקבל הנאה יוכל להתחייב איזה דבר עבור ההנאה היינו מתורת ערבות וחוב. אבל אין כאן קנין דבקנין בעי שיתן הקונה משלו ולא הנאה דלא מקרי כספו. ולא דמי לקדושין דהתם תלוי בקבלתה כדבארתי וע"כ הלא קיבלה הנאה שוה פרוטה. משא"כ בקנין דבעינן שהקונה יתן משלו וכאן לא נתן מאומה אף דזה מתהני. ורבא דקאמר וכן לענין ממונא ע"כ לא קאי על האי בבא דרב פפא אמרה ומסתמא לא קאי רבא אלא אמימרות שלו ולא אדברי רב פפא. ועיין עוד בזה בחידושי לב"מ (דף מ"ו) ורש"י ז"ל בסוגיא דע"ז שיבש הספרים ועשה מתי' דר"פ ורבא שם תי' אחד. ואין זה דרך הש"ס אשר רבא יביא מדברי ר"פ לסיועי. וכאשר בארתי לדעת הרמב"ם הכל ניחא ודו"ק

דף ח ע"א תניא עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני לא אמר כלום. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי. ומסיק דהברייתא מיירי דלא שוי. וכגון דקיבל כהן עליו כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן ואמר לדידי שוה לי ה' סלעים. אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעיא ליה סודרא ארישא אבל כולי עלמא לא וכו'. והרמב"ם ז"ל פי"א מהל' בכורים כתב נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן הרי זה בנו פדוי, ועיין בר"ן ובהמפרשים שתמהו בזה מדוע השמיט הא דרב אשי ועיין בט"ז ביו"ד סי' ש"ה שהאריך בזה. והנראה לפרש לדברי רבינו דרב אשי לא קאי אברייתא דהברייתא סתמא קתני ודינא לכולי עלמא קאמר ולא לכהן כרב כהנא. אלא דברייתא מיירי בשמאה האב חפצו בחמש סלעים ואם לא רצה הכהן היה נותן לו מעות מזומנים והכהן קיבל החפץ ואין כאן חשש וזה לכולי עלמא שרי. והא דרב אשי ארב כהנא קאי שמשמע דרב כהנא ביקש הסודר והעלה בדמיו וא"כ מחזי ככהן שמסייע בבית הגרנות וע"ז קאמר דוקא רב כהנא דלפעמים יעלה בסודר היכי דצריך לו דאין דרכו לחזור כי הא דמר בר רב אשי וכו'. אבל לכולי עלמא אסור לפתוח ולהעלות בדמיו דהוה ככהן המסייע בבית הגרנות וע"כ לא הביא זה רבינו דלית לן כיוצא בו ודו"ק

דף יח ע"א מכלל דעבד עברי נמכר ונשנה והתניא בגניבתו כיון שנמכר פעם אחת שוב אי אתה רשאי למוכרו. אמר רבא לא קשיא כאן בגניבה אחת כאן בשתי גגיבות. ופירש רש"י דבגניבה אחת אינו חוזר ונמכר ובשתי גניבות חוזר ונמכר וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות גניבה הלכה י"ד. והקשו בתוס' דהא לא הוה לא כר"א ולא כרבנן דבסמוך דקאמר ת"ר היה גניבה אלף ושוה ה' מאות נמכר וחוזר ונמכר ור"א קאמר אם היה גניבה כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר וכו'. והנראה בזה לפרש אליבא דרבותינו רש"י והרמב"ם ז"ל דהא דאמר ר"א אם היה גניבה כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר פי' דאינו נמכר פעם שנית להשתלם היתרון. וכן הא דאמר רבא דבהא זכינהו ר"א לרבנן דמ"ש גניבה חמשה מאות ושוה אלף דאינו נמכר דנמכר כולו אמר רחמנא ולא חציו ה"נ בגניבתו אמר רחמנא ולא בחצי גניבתו פי' כיון דכבר שלם חצי האחד מהמכירה הראשונה ולא נשאר אלא חצי גניבתו אבל בפעם הראשון ודאי בגניבתו קרינן כיון דחייב לו כל גניבתו ואטו משום דגגב יותר איתגורי איתגר ועוד דבע"ה ימחול היתרון. ופסק רבינו כר"א כדאמר רבא דבהא זכינהו ר"א לרבנן וכן אזלה הסוגיא כוותיה כדבארתי. והמ"מ כתב דפסק כרבנן ותמיהני ודו"ק

דף כו ע"א באבעיא אם בעינן צבורים ופשט ממעשה באדם אחד בירושלים וכו' ואמר טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות וכו' ואי אמרת בעינן צבורים טפח על טפח למאי חזי. ומשני הב"ע לדמי הכי נמי מסתברא דאי ס"ד מאה צאן ומאה חביות ממש ניקנינהו ניהליה בחליפין. אלא מאי לדמי ניקנינהו נהליה במשיכה אלא דליתיה למקבל מתנה ה"נ דליתיה למקבל מתנה. ועיין בתוס' שמכאן מדקדק ר' שמעי' דאין מועיל קנין סודר ע"י אחר והקשה ריב"ן שמעשים בכל יום שקונים בסודר דאחרים ועיין בדבריהם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מכירה הל' ז' הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח. ותמיהני לפי מה שהוכחתי לעיל לד' ז' דהקונה צריך שיתן משלו וכספו של אחר לא מהני לקנות עבורו ומדוע מהני בכאן בקנין סודר. והנראה בזה דשאני קנין סודר דבאמת לאו חליפין הוא עבור הממכר דהא לא שוי כדי הממכר וקונים אפי' בפחות משוה פרוטה ועוד דהדר סודר למריה. אלא דנהגו לעשות בזה סימן הקניה והגמר והוה כמו סיטומתא באתרא דנהגו לקנות בו. וע"כ ניחא ללוי דאמר בכליו של מקנה דאמרינן הטעם משום הנאה דמקבל מיניה מקנה ליה ולעיל שם בארתי דבהנאה לא יכול לקנות. ועוד דאף בקדושין לא מהני אלא באדם חשוב. ועוד דהנאה לאו כלי הוא ואנן כלי בעינן. אלא דמנהגא הוא ומודה לוי דבעי כלי דכן הוא המנהג אלא דהסבר הקניה מפרש דמקנה עבור הנאה דמקבל מיניה. וכן על כן מהני במטבע למ"ד דמטבע נעשה חליפין אף דכסף לא קנה אם נתנו בתורת חליפין עדיף והיינו כדבארתי דמנהגא הוא כמו סיטומתא. ובזה ניחא דמהני נמי ע"י אחרים דכן נהגו ואמרינן בזה דהמקנה קונה הכלי עבור הקונה ואח"כ חוזר וזוכה בו כסברת, הירושלמי דבארתי לעיל. ואפשר דבזמן האמוראים נהגו כן אבל לפנים בישראל היה נותן דוקא הקונה כדינא דבעינן דוקא הקונה יתן משלו. ובזה ניחא הסוגיא. דלפנים בירושלים היכי דליתא למקבל מתנה לא יכול לזכות בחליפין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שם בהל' ה' ועיקר הדרך הזה שיתן הקונה למקנה כלי כל שהוא ויאמר לו קני כלי זה חלף החצר. ומשמע דעיקר התקנה שהקונה יתן משלו