באר מים חיים (נוסינזון) ס

שתתן לו או תמכור לו אני ערב יש מהגאונים שאמרו אפי' הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל ויראה לי שאין הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו. התם שאני שאין לדבר סוף והוה כמו גזים אבל אם אמר הלוהו כל מה שיצטרך פלוני בעסק פלוני נראה דבזה מודה רבינו דמשתעבד והוה כמו אחריות דשבח. ואף הראב"ד ז"ל כתב שם ע"ז לא ברב ולא במעט אלא כדי שהדעת מגעת לשם שהוא רגיל ואמיד נשתעבד. ותמהו המפרשים מניין לו הפשרה הזאת. ונראה סברתו דאין יכול להשתעבד על דבר שאין לו סוף דהא אין ברירה וקי"ל כרב דבעל מנת שאין לו אונאה לא מהני תנאי משום דלא ידע כמה דמחיל ולא ידע הסכום ובגיטין משמע דמשום אין קצובים ממשעבדי לא גבי אבל מבני חורי מגבי גבי וע"כ מחלק דבדבר שיש לו אומד מקרי ידע וקמחיל ויש ברירה דגילוי מלתא היא אבל באונאה לא ידע כלל דיש כאן אונאה ואין כאן אומד דלזה מחיל וע"כ לא מהני תנאה. ודעת הרמב"ם ז"ל כיון דלא פריש לאמוד אלא פריש על דבר שאין לו סוף לא משתעבד כלל והוה אסמכתא. וכן מוכח דערב דבשעת מתן מעות עדיף כדבארתי דהא בפי"א מהל' מכירה לא הביא שום חולק בדבר שאין לו קצבה והכא אמר דהגאונים חולקים וכתב ויראה לי

ועוד הקשו על רבינו דבפכ"א מהל' מו"ל כתב דתקנת עולם שלא יגבה שבח ופירא ומזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני שאין להם קצבה והיינו כמ"ד בגיטין מפני שאין קצובים ובפכ"ג מהל' אשות פסק דבפסק לזון בתה ה' שנים אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר גובה ממשעבדי דהלא לדברי רבינו פי"א מהל' מכירה זה מקרי דבר שאין לו קצבה ועיין בש"ך סי' ס' ס"ק י"ב ודבריו, דחוקים ובאמת אין זה קושיא כלל דהא דקרי ליה אין קצובים פי"א מהל' מכירה היינו כיון דלא פריש הסכום ולא פירש לשום הוה אסמכתא כדבארתי. אבל התם בגיטין מקרי דבר שאין קצובים אלא היכא דלא אפשר לעמוד על השומא דמשום תקנת עולם אמרו דהיכא דלא ידוע כמה לא משתעבד. וע"כ הכא במזון הבת באופן דמשתעבד דלא הוה אסמכתא כדבארתי ודאי מקרי קצובים דהא יכולים לשום וליכא בזה תיקון העולם כמו דאמרינן בפרנסה דטורפת ממשעבדי

וכתב רבינו פכ"ג מהל' אשות מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם או שחייב עצמו בשטר ה"ז כבע"ח בשטר וטורפת ממשעבדי ואם פסקו בשעת הקדושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא נתנו לכתוב ואינה טורפת וכו' והקשו על דבריו דהא פסק פכ"א מהל' מו"ל כמ"ד דאין קצובים וא"כ מדוע בעי הכא כתיבה כיון דיש לזה קצבה. והנראה בזה דרבינו מפרש האבעי' דברים הללו נתנו לכתוב או לא נתנו לכתוב פי' האבעי' כמו בגיטין דף נ"א למ"ד דבעינן קצובים אם בעינן נמי כתובים וה"פ דברים הללו נתנו לכתוב דבקצבה לבד גובה ממשעבדי וע"כ יכולים לכתוב ולעשות בזה שטר כמו בקנין דמה"ט לכתיבה עומד או לא נתנו לכתוב דבקצבה לבד לא גבי ממשעבדי ובעי רק כתיבה לגבות ממשעבדי. וכן הפי' בדברי ר"ח הובא בתו' נתנו לגבות ע"י כתיבה דוקא פי' ממשעבדי דלא כמו שהבינו התו' וכן פי' הר"ן בשם הרי"ף. וע"כ בגיטין מביא ראיות ע"ז האבעי' כדהכא וכל הסוגי' דהתם כדהכא משום דהכל בעיא אחד. וע"כ הביא הרי"ף בגיטין טעמא דאין כתובין דאף למ"ד טעמא דקצובים לגבות ממשעבדי בעי נמי כתיבה ולא פליג הרמב"ם ז"ל בזה על רבותיו. והנה מה שכתב הר"ן והמ"מ לא נתנו לכתוב שאפי' כתיבה לא מהני לטרוף ממשעבדי היינו היכי דהתחייב עצמו בפסיקתא באמירה לבד דבשעת קדושין וע"כ לא מהני כתיבה אחרי כן. והיינו ע"פ מה שבארתי לעיל בחיד' לד' מ"ד דלא מהני שטר וקנין על אחריות לבד היכי דהתחייבות היה כבר ולא יוכל לקבל עליו אחריות אלא בעת ההתחייבות. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בזה או שחייב עצמו בשטר היינו שהעיקר ההתחייבות הי' בשטר או בקנין. אבל הכ"מ כתב בזה כלומר אם צוה לכתוב שטר הרי הוא כשאר שטר חוב וגובה מנכסים משועבדים משמע דשטר גמור מהני אף על הפסיקתא שהי' באמירה וכן כתב הד"מ עיין בהגר"א סי' נ"א ס"ק ה'. והיינו כשיטת החולקים בזה על הרמב"ם ז"ל דיכול לקבל עליו אחריות על חוב שהיה מכבר ועל מכר שהיה מכבר ודו"ק

דף ק"ה ע"ב שלח רב ענן לקמיה דר"נ נדייניה מר לההוא גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא. אמר מדשלח לי הכי ש"מ קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. והקשו המפרשים מכאן על הרמב"ם ז"ל שפסק פכ"א מהל' סנהדרין הל' ו' שמקדימים דין היתום לדין האלמנה ודין אלמנה לת"ח שנאמר שפטו יתום ריבו אלמנה דהא הכא אמרינן דעשה דכבוד תורה עדיף ומקדימינן ליה לדיתמי וכ"ש לאלמנה. ועוד מניין לרבינו מהאי קרא שקודם לת"ח דאולי הקדמתן רק לאינשי דעלמא. והדרישה תי'. בזה מדקאמר קרא ריבו אלמנה דהא בלאו הכי האשה קודמת לאיש אלא ש"מ לאקדומי לת"ח קאמר קרא. ותי' אינו מובן דאולי לאקדומי לאשה אחרת אשמועינן קרא. והנראה בזה דטעמא דרבינו מדקאמר קרא שפטו יתום ריבו אלמנה ע"כ המצוה על כולי עלמא להציל האלמנה ולהשתדל בדינה א"כ המצוה אף על התלמיד חכם דאית ליה שם דין לסלק עצמו מלדיינו ולהשתדל בדין האלמנה. ודמיא להא דאמרינן במצות כבוד דאם אביו אומר השקיני מים ואמו אומרת השקיני דמניח כבוד אמו ועושה כבוד אביו משום דאף אמו חייבת בכבוד בעלה. וכן אמרינן דאם אמר לו אביו אל תחזור אל ישמע לו משום דאף אביו חייב בכבוד המקום. ולפי זה דוקא אם הת"ח שם דמוטל עליו להשתדל בדין האלמנה וע"כ מחויב לסלק עצמו עד שידונו דינה. אבל הכא רב נחמן דחפץ להראות דמכבד לרב ענן משום כבוד תורה כיון דרב ענן לא היה כאן ולא חל עליו האי עשה דשפטו יתום וע"כ אמר דהאי עשה פי' שפטו יתום והאי עשה דכבוד תורה. עשה דכ"ת עדיף ודו"ק

דף ק"י ע"א אתמר שנים שהוציאו ש"ח זה על זה ר"נ אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה בשלו. דכ"ע עדיות ועדיות בינונית ובינונית זיבוריות וזיבוריות הפוכי מטרתא הוא. כי פליגי דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבוריות ר"נ סבר זה גובה וזה גובה קסבר בשלו הן שמין אתי בעל זבוריות וגבי ליה לבינונית דהוה גביה עדיות ואתא ההוא ושקיל זבוריות. ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין ופרש"י דהיינו בשל עולם דאבעיא להו בב"ק דף ח' וע"כ סוף סוף כי אתא ההוא בינונית דנפשיה שקיל והפוכי מטרתא למה לי. ופריך לר"נ מאי חזית דאתא בעל זבוריות ברישא ליתא בעל בינונית ברישא ולגבי זבוריות ולהדר ולגבי ניהליה. ומשני ל"צ דקדם תבעיה. ופריך סוף סוף כי אתו למגבי בהדי הדדי קאתי. אלא לא צריכיה דאית ליה לחד עידית ובינונית ולחד זיבוריות וכדלעיל. ופריך לרב ששת ממתני' דשנים שהוציאו ש"ח זה על זה דחכמים אומרים דזה גובה וזה גובה. ומשני תירגמא ר"נ אליביה דרב ששת כגון שלוה זה לחמש וזה לעשר. ופריך אי דמטי זמניה מ"ט דרבנן ואי דלא מטי זמניה הא לא מטי זמניה ומ"ט דאדמון דאמר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני. ומשני ל"צ דאתי בההוא יומא דמשלם זמניה מ"ס דעביד אינש דיזיף ליומא ומ"ס לא עביד אינש דיזיף ליומא ופי' הרז"ה ז"ל דהני