באר מים חיים (נוסינזון) נח

ואסמכתא לא קניא. ועיין במפרשיו שפי' דרבינו מיירי במחול לך ורבינו לא מיירי באופן הגמ' דמיירי באומר קנוי לך. אבל באמת אין דרכו של רבינו בכך לכתוב דינים בהיפוך הגמ' ועיין עוד בר"ן בנדרים ד' כ"ז מה שהשיג על האי טעמא. ולפי מה שבארתי ניחא דאין חילוק בין קנוי לך ובין מחול לך אלא משום דהמוכר תפוס וכדאמרינן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן הן באסמכתא והן בדבר שלא בא לעולם דמחילה בטעות הוה מחילה וכפרש"י התם זביני והכא הלואה והוה ריבית וכן הסכימו כל המפרשים. והגמ' דמיירי בדבר שלא בא לעולם ובאסמכתא דלא קנה מיירי רק לענין המוכר דיכול לחזור. ובזה ניחא נמי דברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' סנהדרין בההוא דנאמן עלי אבא ואביך וכתב רבינו בזה דדוקא בנגמר הדין והוציאו הממון בדין זה הפסול או בעדותו אין יכול לחזור בו ותמהו עליו מפרשיו מאין לקח דבעינן דהוציאו כבר הממון דבגמ' לא נזכר רק נגמר הדין. ועוד דהא כתב בדור לי בחיי ראשך ונגמר הדין ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם. ולפי מה שבארתי אתי הכל שפיר דרבינו לקח זה דבעינן דכבר הוציאו הממון משום דהוה קשה לו דהא הוה אסמכתא דהא קאמר דאי אתחייב לך אתן לך וכל דאי הוה אסמכתא ומה מועיל הגמר דין וע"כ פסק דבעינן דהוציאו כבר הממון וע"כ אינו יכול לחזור כדקאמרינן דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה. ולא דמי לדור לי בחיי ראשך ונשבע דהתם קני זה הממון בעת דקיבל זה השבועה ונתחייב לו אז שלא בדאי ואף דעל דבורו והבטחתו הראשון קסמיך הוה כאתן לך אחר הוצאות הממון דמחילה בטעות הוה מחילה וע"כ מדמה לה הגמ' בבבא ובתרא ד' קכ"ח לאתן לך

וכן נראה דהיינו טעמא דשמואל דאמר בסנהדרין ד' כ"ד על ההיא פלוגתא דר"מ וחכמים בנאמן עלי אבא ואביך דאמרו חכמים אינו יכול לחזור דמחלוקת במחול לך אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור והיינו אפי' אחר גמר דין והוציאו הממון לפי הרמב"ם ז"ל. ונראה דהיינו טעמא דשמואל דמחול לך משמע מעכשיו קאמר וע"כ ליכא כאן אסמכתא אבל באתן לך דהוה אסמכתא לא מהני אפי' בהוציאו כבר הממון דלית ליה הא דר"נ דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה אלא סבר דמחילה בטעות לא הוה מחילה והא דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי דאין בע"ה יכול לחזור. התם נמי כיון דמעכשיו נותן המעות גמר ומקני ומצינו בסנהדרין ד' כ"ד דכן רמי בר חמא פליג על הא דר"נ דמפרש דפסול דמשחק בקוביא לעדות משום דהוה אסמכתא וגזלן הוה וקשה דהא אי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה דמחילה בטעות הוה מחילה וא"כ לא הוה גזלן אע"כ דס"ל דמחילה בטעות לא הוה מחילה. ונראה להביא ראיה דע"כ אף שמואל סבר כרמי בר חמא דמפרש התם דטעמא דרמי בר חמא דסבר הא דאמר ר"י התם אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא בא לחלוק על דברי חכמים ופליג שם על ריב"ל וכן סבר שמואל פ' בכל מערבין ופליג על ריב"ל: וכן נראה דרב כהנא פליג על הא דר"נ דאמרינן ב"מ ד' ק"ד ההוא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חיטי סבר רב כהנא למימר דמנכה ליה כחשא דארעא א"ל רב אשי אמרי אינשי לכחוש ארעא ולא לכחוש מריה. ויש לדקדק בזה דמ"ש מהיורד שלא ברשות דמשלם ליה שבחיה וה"נ השביח הקרקע והרמב"ם ז"ל פסק דאף אם עבדו חיטים בפחות אין מנכים ליה כחשא דארעא ומ"ט. ועוד מאי ראיה מייתי מדאמרי אינשי אם דינא הוא דמנכים ליה כחשא דארעא והנראה דה"ק מדאמרי אינשי וכו' א"כ עליה דידיה רמיא לגלויי ואם לא מסתמא מחיל ואף דמחילה בטעות הוה דהא לא ידע דיניה הוה מחילה. ורב כהנא דפליג וסבר דמנכין ליה כחשא דארעא ע"כ סבר דמחילה בטעות לא הוה מחילה

והנה לר"נ דסבר דמחילה בטעות הוה מחילה ע"כ יסבור דטעמא דפסולי משחקי בקוביא לעדות הוא משום שאין עוסקים בישובו של עולם כר"י וכרב ששת דר"י לא פליג על חכמים אלא לפרש בא כריב"ל. ובזה ניחא פסקי הרמב"ם ז"ל דלא סתרי אהדדי דבפ"י מהל' עדות פסק כרב ששת דפסולי משחקי בקוביא שאין עוסקים בישובו של עולם וכר"י ובפ"ו מהל' גזילה כתב דאסר לשחק בקוביא משום גזל ולדברינו ניחא דבאמת לכתחילה אסור כיון דלא קניא ואסמכתא הוה אלא דבדיעבד לא נוכל לפוסלו כיון דמחל ליה ולא פסלוהו אלא כשאין לו אומנות אלא הוא אבל לכתחילה אסור ליקח ממון חבירו בטעות אף דימחול לו אחרי כן. וכן משמע מדר"נ דאי שמיט ואכל לא מפקינן משמע רק בדיעבד אבל לפי' רש"י והמפרשים דחלקו דין אסמכתא דהכא משאר אסמכתות אף לכתחילה מותר. ואנן לא קיי"ל כשמואל ורמי בר חמא ורב כהנא בכולהו וקיי"ל כהנהו אמוראי דפליגי עלייהו וכר"נ דמחילה בטעות הוה מחילה ושפיר אתא דברי רבותינו שבארתי לעיל ועיין בחי' לקמן דף ק"א ובחידושי לגיטין דף ח' ודו"ק

דף צ"ח ע"ב אבעיא להו אמר לשלוחו זבין לי ליתכא וזבין ליה כורא מוסיף על דבריו הוה וליתכא מיהא קני או מעביר על דבריו הוה וליתכא נמי לא קני. ת"ש אמר בע"ה לשלוחו תן להם חתיכה לאורחים והוא אומר טלו שתים והם נטלו ג' כולם מעלו. אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוה משום הכי בע"ה מעל אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוה בע"ה אמאי מעל דהא לא עשה שליח שליחותו ומשני הכי במאי עסקינן דאמר טלו אחת מדעתו של בע"ה ואחת מדעתי ושקלו אינהו תלת. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' מעילה הל' א' פסק דמוסיף על דבריו הוה ואם אמר ליתן אחת והשליח אמר משום בע"ה ליקח שתים הבע"ה חייב ולא השליח משום דלא עקר שליחותו. ועיין בהמפרשים מה שתמהו עליו מהסוגי' והנראה טעמא דרבינו דבעינן דהשליח יכוון לעשות שליחות משלחו וע"כ בלא אמר לאורחים שהוסיף אחת מדעתו האורחים לא כוונו להיות שלוחים דשליח ולא כוונו אלא רק לעשות שליחות של בע"ה וע"כ לא מעלו רק האוכלים אף דהטעה אותם כיון דהם לא נעשו לו שלוחים. וה"פ הסוגיא דאם מעביר על דבריו הוה א"כ אף בע"ה לא מעל דהא לא נעשו לו שלוחים וכן שליח לא מעל כדבארנו וא"כ מאי כולם מעלו אבל אם מוסיף על דבריו הוה דלכל הפחות בע"ה מעל נוכל ליישב דכולם מעלו קאי על בע"ה והאורחים ודו"ק

דף ק"א ע"א ולא בלאות אמר ליה ר"ה בר חייא לרב כהנא אמרת לן משמיה דשמואל ל"ש אלא נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל אית לה. ופריך אלימא אממאנת אי דאיתניהו אידי ואידי שקלא ואי דליתניהו אידי ואידי לא שקלא אלא איילונית אי דאיתניהו אידי ואידי שקלא ואי דליתניהו איפכא מבעי ליה נכסי מלוג דברשותא קיימ' אית לה נכסי צ"ב דלאו ברשותא קיימי לית לה אלא אשני' וקנסי רבנן לדידה בדידיה ולדידיה בדידה. אמר רב שימי בר אשי ש"מ מדרב כהנא עיילה ליה גלימא קרנא היה ולא מכסי לה ואזיל עד דבלי ופרש"י וע"כ אשה כשירה אית לה דהא שלא כדין בלאן אבל בזו קנסוה. ופריך הא אמר ר"נ דפירא הוה ומשני דר"נ פליגא. והנה הרי"ף ז"ל הביא מימרא דרב כהנא משום שמואל ופסק נמי כר"נ דפירא הוה ולפי הסוגיא הם תרתי דסתרי ועיין בהמפרשים שהאריכו בזה ולא העלו דבר ברור ליישב דברי הרי"ף: והנה הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' אשות מפרש דליתניהו דקאמר בהאי סוגיא היינו ניגנב או נאבד ומפרש דאף דבכל הנשים פטור על הגניבה ואבידה משום דבעל לוקח הוה אבל איילונית או