באר מים חיים (נוסינזון) נז

והרמב"ם ז"ל דקאי זאת הבבא על היכא שלא פטרה והמפרשים הביאו מירושלמי הזה סייעתא לפירש"י ודחקו בפי' ודו"ק

דף פט ע"ב הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי לא יפרעו. ומוקי רב למתני' בין במקום שכותבים כתובה ובין במקום שאין כותבים דגט היינו כתובה. ושמואל מוקי לה במקום שאין כותבים כתובה עסקינן והנה בב"מ (דף י"ז) אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ופירש"י ותוס' דהיינו תקנות ב"ד כתובה ומזונות. א"ל ר"ח ב"א לאו משנתינו הוא זה הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וכו'. אמר אביי דלמא במקום שאין כותבין כתובה דגט היינו כתובתה אבל במקום שכותבים אי נקיטא כתובה גביא אי לא לא גביא. הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי. ומסיק דאביי הדר ביה דאי ס"ד גט היינו כתובה אטו גט מנה ומאתים כתיב ביה וכן לקורעו אחר הפרעון אי אפשר דבעיא לאנסובי, עד כאן הסוגיא בקיצור ועיין בתוס' והמפרשים שהאריכו בפי' הסוגיות האלו. והנה הרי"ף הביא כאן המשנה באוקימתא דשמואל דמיירי במקום שאין כותבים כתובה אבל במקום שכותבים אין גובה בלא כתובה ובב"מ פסק כר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. והרמב"ן ז"ל המליץ בעד הרי"ף דבמקום שכותבים ריעה טענתה ורגלים לדבר שנפרעה ואביי טעה בדברי ר' יוחנן ולפי האמת ר"י לא מיירי אלא במקום שאין כותבין. ועל הפשר הזה נוכל לשאול מנא ליה להרי"ף הא ומפיק שמעתתא מפשטא. ועוד יש לדקדק הרבה על הרמב"ם ז"ל דכתב פט"ז מהל' אשות הל' כ"ו שבמקום שכותבים כתובה האשה נאמנת לומר לבעלה גרשתני לגבות עיקר כתובה אם יש לה הכתובה. ובדין כ"ח כתב דבמקום שאין כותבים כתובה גובה עיקר כתובה בגט שבידה. משמע דאי אין בידה הגט לא תגבה כלל אפי' עיקר הכתובה אף דאין לה מיגו דלא גירשתיך דהא מהימנא מדרב המנונא כמו שכתב לעיל בדין כ"ו. ואף אם יש לה עדי הגט משמע דלא גביה אלא דוקא בגט וקשה כיון דקי"ל כר' יוחנן ולכל הפחות במקום שאין כותבים כתובה ומדוע בעי גט דגט לאו היינו כתובתה. והנראה לפרש הסוגיות אליבא דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמעשה ב"ד לאו היינו תקנת חכמים דמ"ט לא יכול לטעון בהם פרעתי דלא תהא עדיפא מתקנת תורה וממלוה הכתובה בתורה דנאמן לומר פרעתי ויצטרך להביא ראיה. אלא מעשה ב"ד מקרי כל פסקי דינים שיכתבו ב"ד כדמבואר בפ"ז מהל' טו"נ וכן שטרי חליצה וגיטין דנקראו פסק דין על הכתובה דהגט מורה דנתחייב לה הכתובה והוה כמו שטר פסק דין על הכתובה וכן משמע בב"מ (דף י"ח) דמייתי רבה ראיה על גט הנמצא ממעשה ב"ד ה"ז יחזיר חזינן דגט נקרא מעשה ב"ד. ופריך אביי דלמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובתה פי' וממאי דהוה גט כפסק דין על הכתובה דלמא הוה גט כשטר כתובה עצמה ומנלן דעל פסק דין לא יכול לטעון פרעתי. והדר אמר אביי דלא נוכל לומר כן דאלמנה מן האירוסין במאי גביה דבשלמא אם הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תוכל האלמנה לילך לב"ד ולקבל מהם פסק דין אבל אם פסק דין אין מועיל וטעמא דגט דהוא עצמו שטר כתובה אלמנה מן האירוסין במאי תגבה. אבל מאלמנה מן הנשואין לא פריך דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וכן אמרינן בתוספתא הובא בהג"א פ' אלמנה ניזונת דאלמנה כ"ז שלא נשאת על היתומים להביא ראיה אם טוענים שפרעו לה הכתובה משנשאת עליה להביא ראיה הרי הטעם משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ולא משום הטוען אחר מעשה ב"ד דא"כ אפי' משנשאת ומזה סייעתא למה שבארתי. וקאמר הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי דמן הסברא נוכל להוכיח דגט לא הוה כשטר כתובה עצמה כיון דבגט לא כתיב מנה ומאתים וכן לא תוכל להחזירו ולקורעו אלא הא דגובה בהגט ע"כ משום דהוה פסק דין ובטענות האלו ע"כ מוכרח לשובר. אבל באין הגט בידה כיון דאין הפסק דין בידה ראיה הוא שפרע לה וקרעה הגט דהוא הפסק דין וזה הוא דעת שמואל דהכא דסבר כר"י דבמקום שאין כותבים כתובה הוה גט כפסק דין. אבל רב סבר דגט היינו שטר כתובה עצמה כסברת אביי בב"מ ואף במקום שכותבים כתובה וכן בירושלמי פליג רב על ר' יוחנן. ופריך על רב כתובה ואין עמה גט וכו' תוספות מיהא תגבי בכתובתה דס"ד דמשום דרב המנונא דמהימנא לאמר נתגרשה מהני אף לגבי תוס'. ותירץ דליכא עדי גירושין ולא מהימנא לענין תוס' משום דרב המנונא. ולעיל דפריך ש"מ כותבים שובר נראה דס"ד טעמא דמתני' דברישא גביה בגט לאו דוקא אלא מיירי במודה דלא פרע ובסיפא דאיכא הכחשה נאמן משום מיגו דלא גרשתיך אף דאיכא בידה כתובה ורבותא נקט ברישא וסיפא ובהכחשה באמת בעי כתובה וגט וע"כ פריך שמע מינה כותבין שובר ודו"ק

דף צא ע"ב ההוא גברא דזבין לכתובתה דאימא בטובת הנאה ופירש"י בלשון אחד שהיתה נשואה לאחר ומכר כתובתה אם יירשנה וא"ל אם אתיא אימא ומעררה לא מפצינא לך שכיבה אימא ולא איערערא אתא איהו וקא מערער אמר רבא נהי דאחריות דעלמא לא קביל אחריות דנפשיה מי לא קביל. והקשה רש"י ז"ל הא דבר שלא בא לעולם הוא ותירץ דלעולם יכול לחזור אך השקלא וטריא לענין החזרת המעות. ומאד קשה מאי מתרץ דלהדר בו הלוקח וממילא מחויב להחזיר המעות. והנראה בזה לפירש רש"י דאמרינן בב"מ (דף ס"ו) דבדבר שלא בא לעולם אי שמיט ואכל אין מוציאים מידו וס"ל ע"כ רק המוכר יכול לחזור לא הלוקח דהמוכר הלא לעולם תפוס הוא כן נראה לדעת רש"י ז"ל. ובזה ניחא דבגיטין (ד' ל') אמרינן דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהם מחלקן דכהן יכול לחזור בו ולא בע"ה וקשה דמדוע לא יכול בע"ה לחזור דהא קנה דבר שלא בא לעולם ולדברינו ניחא דהלוקח אין יכול לחזור בדבר שלא בא לעולם משום דהמוכר תפוס. ומצאתי חברים לרש"י ז"ל דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאמרינן פ' המוכר את הבית (דף פ') האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי וכתב ע"ז הרי"ף לאו חיובי מחייבנא ליה למזבן ליה תרי דיקלי דדבר שלא בא לעולם הוא אלא רשותא יהיבנא ליה למיזבן ליה תרי דיקלי דאי א"ל זבנינא לך תרי דיקלי לא מצי אידך למימר ליה לא שקילנא אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי אלא כד זבין ליה תרי דיקלי מחייב לקבולה לההיא ארעא ואע"ג דלית בה תרי דיקלי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהל' מכירה הל' י"ג האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו לו דקלים אם ירצה לקנות לו ב' דקלים ה"ז נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים. והשיגו עליו המפרשים דהא בדבר שלא בא לעולם תרוייהו יכולים לחזור וא"כ הלוקח מבלי טענתו יכול לחזור ודחקו בחילוקים שלא נזכר בגמ'. ולדברינו ניחא דבדבר שלא בא לעולם רק המוכר יכול לחזור ולא הלוקח. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהמוכר עבדו לקנס דאבעיא להו גיטין (דף מ"ב) אם הוה כדקל לפירותיו או הוה כדבר שלא בא לעולם וכתב הרמב"ם דאם תפס הקנס אין מוציאים מידו ולא כתב דאם תפס הלוקח הדמים מהמוכר דאין מוציאים מידו אלא דבדבר שלא בא לעולם אין הלוקח יכול לחזור דמחילה בטעות הוה מחילה. והא דכתב פכ"ב מהל' מכירה במוכר דבר שלא בא לעולם ונתן רק מעות כל החוזר משניהם אין חייב לקבל מי שפרע התם הלוקח יכול לחזור דקנין מעות לאו קנין הוא ולענין מי שפרע מקרי לוקח מוחזק אבל בקנין גמור אין הלוקח יכול לחזור. ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' מכירה הל' ד' דהנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בו ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר אכפול לך ערבונך אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא