באר מים חיים (נוסינזון) נא

יחשב ספק סמפון כספק מפרעתי. דכיון דכבר נתודע מכר ונעשה מעשה בחפץ אשר נמצא בו הסמפון לא אתי סמפון ספק ומוציא מידי ודאי מכר. אבל אם החפץ שבו נמצא הסמפון לא נכנסה לרשות הלוקח ולא נתודע בו מכר אף דנעשה בו קנין אם נמצא בו סמפון לא חל הקנין והוה כמו ספק אם נתחייבתי וע"כ במחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ומת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה. דכיון דהחפץ אשר נמצא בו הסמפון עדיין לא נכנס לרשות הלוקח אף דנעשה בו קנין המועיל לא מקרי עדנה ניגמר המקח והוה הספק כמו ספק דנתחייבתי. ומייתא תנא תונא מרישא וסיפא דלפ"ז טעמא דהרישא כיון דלא נכנסה עדיין לרשות הבעל לא מקרי ניגמר המקח וע"כ בנמצא ספק סמפון הוה כספק נתחייב וע"כ על האב להביא ראיה ואף הקדושין מחזיר האב דתפיסתו לאו כלום הוא. ובסיפא כיון דנכנסה לרשות הבעל מקרי ניגמר המקח דכבר נעשה מעשה בחפץ אשר נמצא בו הסמפון וע"כ לא אתא סמפון ספק ומבטל לו והוה כמו ספק מפרעתי: ומעיקרא בלישנא קמא הוה סבר רב יהודא דתמיד על בעל החמור להביא ראיה אף אם היה נעשה בו משיכה ואח"כ נמצא איזה סמפון משום דמוקמינן בחזקת מ"ק וכר' יהושע. ומסיק רמי בר יחזקל דהיינו טעמא דכל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה דבעינן דהחפץ אשר נמצא עליו הסמפון יכנס לרשות הקונה. ואז נקרא נגמר המקח וספק סמפון יחשב כספק מפרעתי. וע"כ במחט שנמצאת בבית הכוסות כיון דכבר יצאת הפרה לרשות הקונה וניגמר המקח עליו הראיה דלא אתא סמפון ספק ומבטל ליה. וא"כ להמסקנא הזאת א"ש רישא וסיפא דמשנתינו ולא נצטרך להחילוקים והטעמים דאמרו בזה רבא ורב אשי. וסבר הרי"ף והרמב"ם ז"ל כיון דנקבע בהגמ' דברי ר"י אמר שמואל לבסוף הילכתא כותיה ואתי המשנה כפשוטא וע"כ השמיטו דברי רבא ורב אשי בזה: ורבא ורב אשי סברי כיון דניגמר הדבר בקנין לבד אף דלא נכנס לרשות הלוקח מקרי ניגמר המקח ולא אתא סמפון ספק ומבטל ליה וע"כ יחלוקו בחילוקים אחרים

ונראה דרבא אזיל בזה לטעמיה דפסק בב"ב (דף קנ"ג) בשטר דהוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית כר' נתן דעליו להביא ראיה כיון דנעשה שטר וא"כ נעשה הקנין לא אתא סמפון ספק ומבטל ליה. ורבא גריס התם הרי"ף ז"ל דרבה אמר התם ראיה בעדים ורבנן פליגי התם על ר"נ וסברי כיון דלא החזיק הקונה בהקרקע ברשות הנותן נולד הספק ועליהם להביא ראיה. וכן רבי זירא דפליג על הא דשמואל דהכא סבר התם ראיה בקיום השטר. והרי"ף פסק התם כר"ה דראיה בעדים כדפסק הכא כשמואל

ובזה נראה לפרש הסוגיא דקדושין (דף ע"ט) דקדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת. דרב אמר הרי היא בוגרת לפנינו. ושמואל אמר חיישינן לקדושי שניהם, וקאמר לימא דפליגי בפלוגתא דר"י ור"נ דרב דאמר כר"נ דאזיל בתר השתא ושמואל דאמר כר' יעקב דכיון דלא נתודע דבר ברור בהקנין חושב אותו לספק. ודחי דרב יכול לסבור כר' יעקב דעד כאן לא קאמר ר"י התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו וה"פ דעד כאן לא קאמר ר"י התם דחזקת ממון עודנו עומד ברשות מריה קמיה ודבר הנקנה עדנה לא בא לרשות הלוקח אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו דהאב הלא אין מוחזק בה ואדרבה היא מוחזקת בגופה והוה כמו דבר הנקנה בא לרשות הלוקח והספק נולד ברשותיה וע"כ על האב להביא ראיה. ושמואל סבר דכל זמן שלא נתודע חזקתה לא מקרי מוחזקת והוה ספק. והמפרשים דחקו בזה עין בש"ש ש"ג

והנה לעיל הוכחנו מדברי הרמב"ם ז"ל דפכ"ה מהל' אשות דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו היינו בבעל ואם לא בעל לרבא תמיד על האב להביא ראיה דליכא חזקה דאין אדם שותה בכוס וליכא הני תרי חזקות דרבא. אם לא באותן מומין שהיו יכולין לבא אחרי שנשאת. אבל במומין שניכרים שהיו ברשות אביה או שהביא הבעל ראיה שהיו בה קודם שנשאת אף דלא ידעינן אם היו קודם אירוסין על האב להביא ראיה דאמרינן כאן נמצא וכאן היו. וא"ש לפ"ז דמקשה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי דמודים חכמים לר"מ במומין הראויים לבא מבית אביה פי' דניכרים דלא נתהוו בעת הקצר אחרי הנשואים דעל האב להביא ראיה. דלרבא ניחא דבזה אמרינן כאן נמצאו וכאן היה דהכא ליכא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כיון דלא בעיל דבבעיל לא יכול לטעון כלל לרבנן כדבארתי לעיל דאמרינן ראה ונפייס. אבל לרב אשי קשיא. ומוקי לה באצבע יתירה. ובזה ניחא דאף הרמב"ם ז"ל מוקי לה באצבע יתירה דכן נצטרך להעמידה אליביה דשמואל דסבר כיון דנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה שהיה בה קודם שנתארסה אף דניכרים שהיו בה קודם שנשאת

ובזה נראה לפרש הסוגיא דלעיל (דף מ"ח) דרב אמר לעיל מסירתה לכל חוץ מתרומה ואמוראי פליגי עליה וסברי אף לתרומה. ונראה דסברי כעולא ורב שמואל בר יהודה דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון וסברי נמי כשמואל דהכא דמשמסר האב לשלוחי הבעל ליכא משום סמפון דעל הבעל להביא ראיה. ור"א דהתם אזיל לטעמיה דסבר בב"ב ראיה בעדים והיינו כשמואל. ומקשה שם מברייתא לכולהו דאמרינן דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה אבל במסר אין אוכלת ולשמואל ע"כ טעמא דברייתא משום שמא ימזגו דלסמפון אף במסר לא חיישינן. ובזה ניחא דפסק הרמב"ם דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנוס לחופה משום שמא ימזגו לה כוס לא כסוגי' דלעיל (דף נ"ח) דמפרש משום סמפון דלשמואל דהילכתא כוותיה ע"כ צ"ל כן

והנה בספק אבעיות דלא נפשטו בש"ס או שנשארו בתיקו מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל מבוכה גדולה ודברים סותרים בהרבה מקומות ועל הרוב כתב המע"ה ויועיל תפיסה להשני כמו בכל הניזקין. ובספק קנין פסק על הרוב דלא קנה ולא כתב דיועיל תפיסה לבד באחדים מהם. והם אם ס"ת בכלל נכסים פי"א מהל' זו"מ פסק דאם תפס אין מוציאים מידו. בשתי עליות זו על גב זו פ"ה מהל' שכירות הל' ח' באם נפחתה התחתונה ה"ז ספק ואם דר בעליונה אין מוציאים אותו בפ"ח מהל' מכירה כתב מכר שוה ק' בר' והמוכר יוצא ונכנס אזוזי ה"ז ספק אם הוה כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע מפני שמכר ביותר או משום שעדיין לא גמר להקנותו עד שיקח כל הדמים לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול ואם תפס המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שנשארו לו אין מוציאים מידו עכ"ל. ובפ"ג שם הל' י' כתב הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחד אע"פ שאמר קנה המטלטלין אגב הקרקע והחזיק האחד בקרקע לא קנה הב' המטלטלין ואם תפסם אחר שחזר בו המקנה אין מוציאים מידו שהרי תפסם אחר שהחזיק וקנה חבירו הקרקע שיקנו אלו על גבו עכ"ל. באבעיא דבת ארוסה ובת אנוסה ובת שניה ובת יבמה דלעיל (דף נ"ד) כתב דאין להם מזונות ולא כתב דיועיל תפיסה. באבעיא אם אלמנה וב"ח ימעטו בנכסים מועטים בב"ב ק"מ ובאבעיא בבריא היך בכתב לאשתו קרקע כ"ש פסק דמספיקא לא מפקינן מן היורשים ולא כתב דיועיל תפיסה. ובאבעי' דכליו של מוכר ברשות לוקח וכן להיפוך בב"ב (פה ע"ב) פסק רבינו דלא קנה ולא כתב דיועיל תפיסה. בפי"א מהל' נ"מ כתב כל המעוכב גט שחרור אין לו קנס ל' של עבד הואיל ואין לו אדון שהרי יצא לחירות ותמה המ"מ מפני מה לא כתב ואם תפס לא מפקינן מיניה בפ"ד מהל' חו"מ כתב כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא לעצמו שעדיין לא גמר שחררו ולא האדון יכול להוציא שהרי לא נשאר בו קנין לפיכך המפיל שן עבדו וסימא עינו יוציא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו משמע רק