באר מים חיים (נוסינזון) ה

והקשו המפרשים לשמואל דאמר ספק קרא ק"ש אינו חוזר קורא דהא לעיל ד' ט"ז אמרינן דטעה בין פ' לפרק יחזור לפרק ראשון ומ"ש מספק קרא ק"ש. והנראה בזה לפי מה שפסק הש"ך בי"ד סי' ק"י וקי"א היכא דאיתחזק איסורא בחתיכה אחת משני חתיכות לא אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא וכן אבאר אי"ה לקמן בפסחים ובנזיר דכן דעת הרמב"ם ז"ל וע"כ ניחא דכיון דע"כ טעה באחת מהם וא"כ איתחזק איסורא בחתיכה אחת משני חתיכות וע"כ לא אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא דמאי חזית לאמר על האחרון יותר מהראשון משא"כ בספק קרא ק"ש דלא איתחזק טעות

והנה הפוסקים פסקו בזה כר"א דספק קרא ק"ש דחוזר וקורא. וז"ל הרמב"ם ז"ל בזה פ"ב מה' ק"ש הל' י"ג ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך אינו חוזר ומברך. ועיין בכ"מ שהקשה הרשב"א ע"ז דהא רבינו פסק דכל היכא שנסתפק בעשית מצוה אף במצוה דאוריי' דמחויב בעשית המצוה בכ"ז אין מברכים עליה כיון דהברכות דרבנן ומדוע פסק כאן בספק קרא ק"ש דחוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. והנראה דרבינו לקח זה מדאמר ר"י ספק אמר אמת ויציב דחוזר ואומר משום דזכירת יציאת מצרים דאורייתא ואע"ג דאפשר לו להזכיר יציאת מצרים בפרשת ציצית דאית בה ה' דברים כדאמר לעיל ולמה חוזר ואומר אמת ויציב דאית ביה ברכה לבטלה. וע"כ מפרש רבינו דה"ק דבאמת חוזר ואומר פרשת ציצית וגרר עמה הברכה שעליה היינו אמת ויציב. משום דאלה הברכות לא דמי לברכת הנהנין והמצות דהתם הברכה על מעשה דאותה שעה ואם יאמרם לבטלה עובר על לא תשא כדכתב רבינו בפ"א בהל' ברכות דין ט"ו וע"כ בספק אין יכול לברך משום חומרא דלא תשא משא"כ ברכות האלה דהם שבח והודאה על האורה ועל נתינת התורה ועל גאולת מצרים ובזה אף אם יאמר כמה פעמים ביום אין עובר בלא תשא דכמה שירות ותשבחות אומרים ביום עם הזכרת השם. וכמו שאמרו ולואי שיתפלל אדם כל היום דהיינו דאין כאן לא תשא דשייכים כל היום אף דלכתחילה אין להוסיף על התפלות. ועין בתוס' ורא"ש. וכן אמרינן לעיל דמר מברך על התורה אשר ציונו לעסוק ומר מברך אשר נתן לנו התורה ומסיק הגמ' דהלכך נימרינהו לכולהו משום דכולהו שייכים ואין כאן ברכה לבטלה. וע"כ הכא בספק קרא ק"ש דכיון דאמרו דברכות דק"ש מעכבים כמו שפסק רבינו פ"א מהל' ק"ש הל' ז' וע"כ מאי יתקן אם יקרא הק"ש עתה בלא הברכות דהא אף ידי הק"ש לא יצא וא"כ מאי מהני התיקון בזה וע"כ חייבו אותו אף בברכות כיון דליכא ברכה לבטלה כמו שבארתי כמו בספק התפלל משא"כ היכא דהספק על הברכות לבדהן אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא ואינו חוזר ומברך

והנה הרב בעל שאגת אריה בסי' ב' הביא ראיה דאף למאי דפסקינן דק"ש דאורייתא פרשת שניה אינו אלא מדרבנן מדלא מנה הרמב"ם ק"ש לשתי מצות דהא אין מעכבות זו את זו. ותמהני על דבריו דהא הזכרת יציאת מצרים ודאי דאורייתא ואמאי לא מנה רבינו למצות עשה בפני עצמה דהא אין מעכבים זו את זו אלא ע"כ סבר רבינו דכולם ענין אחד לדבר בשכבך ובקומך ממלכות שמים אף דאין מעכבות כולם מצוה אחת היא כמו שכתב רבינו בשרש הי"א מספר המצות לענין ציצית כי הכוונה בציצית למען תזכור אם כן כלל הדבר המחויב בזכרון ימנה מצוה אחת וה"נ כולם ענין אחד לספר ממלכות שמים. ובאמת זה דוחק לאמר דבשכבך ובקומך דפרשה ראשונה קאי לדבר בפרשה זו ולדבר בם בשכבך ובקומך דפרשה שניה קאי על דברי תורה בעלמא. וכן דייק רבינו בספר המצות דק"ש דאורייתא מדכתיב ודברת בם דהיינו בפרשה זו דמשתעי בה וא"כ תרווייהו בם כתיבה ודו"ק

שם ע"ב אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל. וריב"ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל, במאי קמפליגי מר סבר יחיד אומר קדושה ומ"ס אין יחיד אומר קדושה. ופירש"י ר"ה סבר יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדושה והלכך אם לא גמר עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה לית לן בה אבל מודים וכו'. והנראה דלהכי פי' רש"י ז"ל דמיירי ביחיד המתפלל עם הצבור דקשיא ליה דהא במגילה אמרינן אין פורסים על שמע ואין עוברין לפני התיבה פחות מי' וא"כ איך יפלוג ר"ה על המשנה דיחיד לבדו יכול לאמר קדושה וע"כ מפרש דמיירי ביחיד המתפלל עם הצבור ואז יכול לאמר קדושה וה"פ דהיינו כשיגיע לקדושה יאמר הקדושה בקול רם והצבור יענו אותו אף דהצבור כבר יצאו ידי קדושה. כמו שכתבו התוס' מגילה דף כג: ד"ה ואין פורסין על שמע בשם תלמידי רש"י שפי' משמו דאפי' בשביל אחד שלא שמע יכולים לפרוס וע"כ אין צריך הכא לזהור ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה דהא כשיגיע לקדושה שלו הצבור יענו עמו. וריב"ל פליג בזה וסבר דעל פריסת שמע בעי י' שלא שמעו כמו שכתבו התוס' שם בשם הקונטרס. ובזה ניחא סתירת דברי רש"י שם אהדדי דכיון דפליגי אמוראי בזה וע"כ פסק להם כריב"ל דהלכה כמותו אפי' לגבי ר' יוחנן ותלמידי רש"י ז"ל דהעידו משמו היינו דפסק להם כר"ה משום דמלתא דרבנן הוא באמירת קדושה בי' ועיקר האי קרא מיירי בקדושת השם דבעי י' וע"כ אזלינן ביה לקולא ואף מסתבר טעמייהו כמו שכתבו התוס' שם. והטורי אבן כתב שם דט"ס הוא ברש"י דהכא ונשאר בתימה על ר"ה איך יפלוג על המשנה ולדברינו הכל ניחא ודו"ק

דף לו ע"ב פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום וכו'. מיתיבי היה ר"מ אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו אינו יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזהו זה הפלפלין ללמדך שהפילפלין חייבים בערלה וכו' ומשני לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא. ויש לדקדק דמאי מקשה דכמו דפילפלין פטיר ליה מברכה ופטיר ליה באם אכליה ביומא דכפורי משום דלא חזיא למיכל בעיניה וה"נ לא מקרי פירי לענין ערלה דמאי ענין ברכה לערלה דהא הנובלות מברכים עליה שהכל בכ"ז מקרי פירי לענין ערלה וה"נ הפילפלין מקרי פירי דחזיא לתבל בהם הקדרה וכמה סוגיות דבתבלין יש ערלה. והא דמדמה לעיל בסוגיא ערלה לברכה התם לא קאמר אלא לענין אם מקרי פירי או דהוה כעלין ועץ משום דיש שם פירי אחר ובערלה פריו כתוב אף דראוי לאכילה אבל הפילפלין ודאי פרי הוא דאין שם פרי אחר אלא דלא חזיא למיכל בעיניה ומתאכל ע"י תערובות כמו שמן זית ודאי פירי הוא

והנה רש"י ביומא דף פ"א פירש דפריך אלמא מאכל קרי ליה. והנראה דפירושו דקושית הגמרא רק על הלשון דמדרבי ליה מעץ מאכל דמשמעו שראוי לאוכליה בעיניה. אבל באמת לא מקשה מהא דנוהג בהם ערלה דהא לא חזי לאכילה כדבארתי דאף דאינו חזי למיכל בעיניה אלא ע"י תערובות מקרי שפיר פירי לענין ערלה. ובזה ניחא דברי רש"י ז"ל בסוכה דף ל"ה. דפי' דהא דאיצטרך לרבויי פלפלין מעץ מאכל דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמו רותם שאינו גבוה מן הארץ אבל משום דאין ראוי לאוכליה בעיניה לא הוה לן למפטרי כיון דראוי ע"י תערובות מקרי שפיר פירי. וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו דבפילפלין רטיבתא מברכים בפה"א משום דלא פסקי כר"מ אלא כרבנן דפלפלין לאו עץ הוא אלא עשב דאין עצו נשאר קיים אלא מעיקרו הדר צמח כההיא דתוספתא שהביא הרא"ש בפרק זה סי' נ"ג. וע"כ השמיט הרמב"ם ז"ל הא דפילפלין חייב בערלה. אבל התוס' בסוכה שם ד"ה ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה הקשו שם על פירש"י מהסוגיא ופירשו דמשום דביבשתא אין ראוי לאכילה ע"כ בעינן רבוי לחיובא ברטיבתא. וקשה לדבריהם כאשר בארתי דכמה סוגיות מוכיחות