באר מים חיים (נוסינזון) ד

באר מים חיים חידושים וביאורים מסכת ברכות

דף יב ע"א פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וסבר דשכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא יצא דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא דהא תנן על כולם אם אמר שנ"ב יצא. אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה וסבר דחמרא הוא ופתח ובירך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן. ופירש"י פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא תחילת הברכה אמר ע"מ שהכל וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין ואמר בפה"ג פשיטא לן דיצא דהא אפי' סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל על היין יצא דתנן וכו'. אלא הא קמבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בפה"ג וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל מהו בתר עיקר הברכה אזלינן ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה והוי כמו שסיים ביין ואין ברכת יין מוציאה ידי ברכת שכר שאין השכר מן הגפן. ת"ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא כללו של דבר הכל הולך אחר החתום. ופירש"י פתח ביוצר אור כלומר אדעתא דלימא יוצר אור וסיים במעריב ערבים כשאמר מלך העולם נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים. ומשני שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות. ופירש"י כלומר דלמא פתיחה אינה כלום והא דקתני יצא לפי שחזר וחתם בה בברוך יוצר המאורות וע"י חתימתה קאמר דיצא אלא שהכל שאין חותם בה בברוך ופתיחתה אדעתא דבורא פרי הגפן אימא דלא יצא. ופריך הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר. ופירש"י היכי נפיק משום חתימתה הא אין מלכות בחתימתה. אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרווייהו קאמר. ופירש"י אלא לא תימא משום חתימתה יצא אלא פתיחתה נמי מעליתא היא ולא תפשוט מיניה לחמרא ושכרא דלגבי ברכות ערבית ושחרית הוא דמצי למימר דכי פתח בזו וסיים בזו יצא דהא וכו' כי פתח אדעתא דתרווייהו הוה. ופי' הרי"ף השתא דלא איפשטא בעיין אזלינן לקולא ואפי' פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא. ועיין ברא"ש ור"י פי' אחר בזה הסוגיא. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' ברכות הל' י"א לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה ע"מ לומר שהכל וטעה ואמר בפה"ג אין מחזירים אותו וכן אם היה לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה ע"מ לומר בפה"א ואמר בורא פרי העץ אין מחזירים אותו וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח ע"מ לומר במ"מ וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו עכ"ל. ותמהו המפרשים על רבינו שהעתיק דינו שלא בסגנון הש"ס דבעיית הגמ' היא היכא שתחילת הברכה הי' שלא כהוגן והסוף כהוגן ורבינו העתיק היכא דתחילת הברכה היה כהוגן והסוף שלא כהוגן ואם דעתו לפסוק בזה כדעת הרי"ף רבו לקולא איך כייל כללא ואמר שהולכין אחר עיקר תחילת הברכה וא"כ משמע מלשונו היכא דתחילת הברכה היה שלא כהוגן והסוף כהוגן באופן דבעיית הגמ' דלא יצא ויהיה לחומרא ומנא ליה לפשוט לקולא בצד זה יותר מזה. ועוד דרבינו פ"א מהל' ק"ש פסק שכל הברכות הולכין אחר חתימתן וע"כ שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא אבל פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר המאורות יצא וכו' ע"ש. ועיין בכ"מ ול"מ מה שכתבו בזה ולא העלו ליישב דעת רבינו על נכון והתשובה אשר הועתק בזה לחכמי לוניל ודאי איזה תלמיד השיב בשמו אשר לא נחת לעומק השאלה ולא מדברי רבינו יצא הדברים. והנראה לענ"ד דטעמא דרבינו היכא דהתחיל הברכה ואמר שם ומלכות ע"מ לאמר כהוגן וטעה וסיים בברכה אחרת שלא כהוגן דיצא דרבינו אזיל לטעמיה שפסק בפ' א' מהל' ברכות הל' ז' דכל הברכות אם בירך בלבו יצא דהרהור כדבור דמי וע"כ כאן כיון דאמר עיקר הברכה ע"מ לומר כתקנו לא גרע מהיכא דהרהר כולו דה"נ הסוף הוה כהירהר אותו ולא סיים כלל ומה שניתקל בדברו וסיים בדבר אחר הוה כסח בעלמא. ואף דקי"ל סח בין ברכה לאכילה חוזר ומברך היינו דוקא בסח בכוונה אבל הכא דאתקליה מלוליה לא הוה כהיסח הדעת. וזה לא דמי כלל להא דפסק בהל' ק"ש דהברכות הולכים אחר חתימתן דהתם אף הסוף בשם וע"כ שניהם עיקרים וטעה בסוף ע"כ מחזירים אותו והא דטעה שם בתחלה אין מחזרים היינו כדמסיק כאן הגמ' כיון דמזכירים מדת לילה ביום לאו טעות מקרי. וא"כ טעמא דרבינו כאן אינו ענין כלל לטעמא דאבעיית הגמרא דהכא דרבינו דאזיל הכא בתר עיקר הברכה הוא מטעמא דפרשתי ואבעיית הגמ' הוא מטעמא אחרינא היכא דתחלת הברכה היה ע"מ לומר שלא כהוגן מבעיה ליה אם הוה כמתעסק בתחלת הברכה כמו אם התעסק ללמוד ברכה ואחר כך נמלך וגמר אותה לשם ברכה דודאי לא יצא ולא דמי ללא נתכוון בעלמא או דילמא דשאני הכא כיון דנתכוון לשם ברכה בעולם ועדיף טפי ממתעסק. והרי"ף פסק בזה לקולא ור"ח לחומרא. ורבינו אף דפסק דספק ברכות לקולא אף בברכות הנהנים כמו שכתב כאן בהל' י"ב וכן בפ"ד הל' ב' לא ניחא ליה בזה בפסק דרבותיו משום דקי"ל בר"ה דהתוקע לשיר לא יצא ובעי כוונה וא"כ סוגיא דילן אזיל אליביה דמ"ד דלא בעי כוונה במצות. ואפשר דזה טעמא דר"ח ז"ל דפסק בזה לחומרא ומשום דרבו הרי"ף פסק בזה לקולא ולרבינו לא מסתבר זה ע"כ השמיט האבעייא הזאת ולא אמר בה לא איסור ולא היתר. וכן מבואר בכללי הפוסקים שדרך רבינו להשמיט דבר שהוא מסופק בו ודעת הרי"ף בזה דלהסברא דלא הוי מתעסק אף מכוון מקרי כיון דכוון לשם ברכה בעולם ודו"ק

דף כא ע"ב אמר ר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא וכו'. תנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לפניה ולאחריה ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברך לאחריה. ומשני אי משום יציאת מצרים הא אידכר ליה בק"ש ונימא הא ולא נימא הא ק"ש עדיפא דאית ביה תרתי. ור' אלעזר אמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ק"ש