באר מים חיים (נוסינזון) מח

ניתנה כתובה גבות מחיים וה"פ דהוא אף דיורש אחיו אבל תנאי כתיבה עוד לא נתחייב ואף אחיו עוד לא נתחייב בכתוב' דל ניתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ לא יריש כתובתה. ומשני דבאים עליו משני צדדים

ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פי"ח מהל' אשות דאם מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה ואם נשבעה שבועת אלמנה ואח"כ מתה יורשיה יורשי כתובתה הם חייבים בקבורתה. ולדברי המפרשים דנדוניא תחת קבורתה קשה דהא כתב רבינו לקמן בהל' ט' דהנכסים עצמן שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה ואם מתה האלמנה בלא שביעה יורשיה יורשים נדונייתה. ואף אם תאמר דאם הנדוניא אינה בעין ולא דברים הבאים מחמתן צריכים שבועה כדעת המ"מ שם הוה ליה לרבינו לפרש בזה דהא על הרוב אין צריכין שבועה. וכן בסיפא לא הוה לסתום דאם נשבעה שבועת אלמנה דיורשיה חייבים בקבורת' דהה ליה לפרש דנשבעה על הנדוניא דסתם שבועת אלמנה הוא רק על העיקר ותו' כדאמרינן בפ' אע"פ (דף נ"ה) לשבועה. א"כ מכל זה מוכח דס"ל לרבינו דכתובת מנה ומאתים הוא תחת קבורתה: והראב"ד השיגו וכתב דעתא קלישתא קחזינא הכא וכי מפני שלא נשבעה קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה ונטלה צררי. והנה מה שהשיג דלא מקרי יורשים משום דחיישינן לצררי תמוה דהא אף שומרת יבם צריכה שבועה על הכתובה אחר חליצה בכ"ז חייבים בקבורתה ולא אמרינן דכבר נפרעה אלא ודאי אמרינן בזה הבו דלא ליסוף עלה על הא דרב ושמואל

ונ"מ בדברינו אלו לענין מורדת מאיס עלי דהפסידה כתובתה לדברי רבינו או מורדת אחרי ד' שבועות ולא נדונייתה וכתבו האחרונים דהבעל חייב בקבורתה כיון דיורש נדונייתה ולדברינו אלה דהוכחנו דקבורתה הם תחת מנה או מאתים א"כ כיון דהפסידה כתובתה לא מחייב בקבורתה. וכן נ"מ בספק מגורשת אם מתה דהבעל יורש כתובתה מנה ומאתים ותו' אבל אין יורש נדונייתה כדמבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מהל' נחלות וע"כ לפי מה שבארתי לרבינו ז"ל הבעל חייב בקבורתה דהא יורש כתובתה מנה ומאתים אבל לדברי המפרשים אין הבעל חייב בקבורתה דהא אין יורש נדונייתה ודו"ק

דף נז ע"ב אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכו' ומה טעם אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותיה ורב שמואל בר רב יהודא אמר משום סמפון. ומסיק דאיכא בינייהו קבל מסר והלך ופרש"י מסר האב לשלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל דמשום שמא ימזגו ליכא ומשום סמפון איכא. ואף דמסקינן לעיל דבמסר אינה אוכלת בתרומה וכ"ש בהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ואפי' לר"א דאמר התם דמסר מהני לתרומה ופרש"י התם דסבר הטעם משום שמא ימזגו מכ"מ משמע דבהלך אינה אוכלת היינו למשנה אחרונה אבל למשנה ראשונה תאכל לעולא אף בהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל וכ"ש במסרו. והנה בגמ' מסקינן דטעם דמשנה אחרונה משום סמפון ועיין בתו' לעיל ד' מ"ח. אבל הרמב"ם פי' דאף למשנה אחרונה הטעם משום שמא ימזגו ותשקה לאחיה ולאחותיה וצ"ל לדידיה דאף במסר האב לשלוחי הבעל חיישינן שמא תשקה כפי' התו' דלעיל ונראה דשמה תשקה לאו דוקא אלא דלא בקיאה ואינה זהירה בשמירת תרומה כדבעי וע"כ חיישינן שמא תבא לידי מכשול וע"כ אף במסר איכא האי גזירה וכ"ש בהלך. ולמ"ד משום סמפון לא חיישינן למשנה ראשונה כמו בהגעת זמן דבדיקת חוץ שמה בדיקה וכן בהלכו שלוחי הבעל עם שלוחי האב לא חיישינן לסמפון למשנה ראשונה כיון דשלח שלוחים להכניסה לרשותו מבדק בדיק לה קודם כמו בהגעת זמן. והראב"ד ז"ל מפרש דמסר והלך חדא מלתא היא דמסר האב והלך לו. והלשון אינו משמע כן דלישנא יתירא הוא דמסר לבד משמע דהלך לו כמו לעיל ומה שקשה לדברי הרמב"ם ז"ל מסוגיותנו דמשמע דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון עיין לקמן בחי' ד' ע"ו ודו"ק

דף נ"ט ע"א אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ופריך והא אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי דאמר בקונם שאני עושה לפיך דצריך להפר שמא יגרשנה ותהי אסורה לחזור עליו. ומשני ר"ה בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהם. וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' נדרים הל' י' אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שמשועבדים לו אע"פ שאמרו הקדש מפקיע מידי שעבוד חכמים עשו חיזוק לשעבודה דבעל ועין בכ"מ ול"מ שתמהו באמרה קונם שלא יהנה ממ"י תיפוק ליה דהא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובפ"ו מהל' ערכין כתב בהקדיש מעשה ידיה דדוקא בדאמר יקדשו ידיה לעושיהם: והכ"מ תי' דבקונם יכול לאסור אף דבר שלא בא לעולם. אבל באמת מדברי רבינו פ"ו מהל' ערכין ופכ"ב מהל' מכירה והובא בח"מ סי' רי"ב סעי' ז' משמע דאין יכול לאסור אפי' עליו דבר שלא בא לעולם. ואף דמסוגיתנו משמע דיכול לאסור על עצמו דבר שלא בא לעולם כמו שיכול לאסור פירות חבירו עליו. סובר רבינו דבדרך דחי' קאמר אבל לפי האמת אף עליו אין יכול לאסור דבר שלא בא לעולם אף דיכול לאסור פירות חבירו עליו ואפשר משום דדבר שאין בו ממש הוא כמו קונם שלא אישן וה"נ אין חל הקונם כיון שאינו בעולם. וכן סברתו תמוה דמשום דקונמות מפקיע מידי שעבוד יכול להקדיש נמי דבר שלא בא לעולם ומה ענין זה לזה. והא דכתב רבינו פ"ה מהל' תמורה דיכיל להקדיש עובר וכן כתב פ"ד מהל' פסולי המוקד' במפריש חטאת מעוברת דהוה כמפריש שני חטאות לאחריות. עובר בהמה שאני דלא חשיב כדבר שלא בא לעולם דלא מחשיב העובר כמו שאינו כלל אלא דמחשיב כאבר האם ולא גרע ממקדיש אבר בהמה כמו אם אמר רגל של בהמה תהא עולה דקדוש האבר כמו שפסק רבינו פט"ו מהל' מעה"ק ואף במכר להדיוט חל המכר כמו שהביאו המפרשים ראיי' מהא דקאמר בשבת ד' קל"ה כשלקח זה שפחה וזה עוברה. וא"ש כפשטא סוגי' דבכורות ד' ג' וי"ג דרב מרי הוה מקנה אודניי' דעוברי בכורות לעכו"ם ולא נצטרך לדחוק כפי התו' דהוה מקנה להאם שיקנה אזן דהעובר דאין זה במשמע. משא"כ במקנה לעובר דאדם מחשיב בב"ב עובר דבר שלא בא לעולם כיון דעובר ירך אמו אין לו זכיה. והא דיכול לקדש בתו נבאר אי"ה בקדושין: והנראה בביאור דברי רבינו דחל הקונם באמרה שלא יהנה ממעשה ידיה. דבנדרים ד' י"ג אמרינן קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת אסור. ופריך והא דבר שאין בו ממש הוא. ומשני ר' יהודא באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם. ופי' הר"ן כלומר נעשה כאומר כיון דאמר פי מדבר משמע דקאי אפה ומשמע דקאי אדבור ואמרינן סתם נדרים להחמיר ואפה קאי וה"נ בקונם שלא יהנה ממעשה ידיה נוכל לפרש דקאמר קונם שלא יהנה מידיה ואמרינן סתם נדרים להחמיר ואסרה עליו ידיה שלא יהנה מהם. אבל במקדיש מעשה ידי או בקונם מעשה ידי אין ההקדש והקונם חל דאם נפרש דיאמר דמקדיש היד או קונם היד אין ההקדש והקונם חל דאין היד נתפס בהקדש וקרבן אלא אם פי' דמקדיש אותה להמעשה או שלא יהנה ממנה. וע"כ פריך לעיל לר"ל שאמר דנעשה כאומר לה יקדשו ידיה לעושיהם והא לא אמר הכי: וכן קונם דבור פי עליך לפי זה לא חל הנדר ודלא כהג' רמ"א בסי' רי"ג ביו"ד דקונם פיו לא חל הנדר אם לא יפרש פי לדבורו וכן פי' הגר"א שם דלדברי הר"ן בקונם דיבור פי לא חל הדר: משא"כ במרחיב הדבור ואמר קונם שלא יהנה ממעשה