באר מים חיים (נוסינזון) מז

ר"נ דאי אוסיף ביה דיקלא לתו' כתביה פשיטא ראשון במכר ני במתנה ליפות כחו הוא דכתב משום דינא דבר מצרא וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דבע"ח הוא דכתב כן. וכתב ע"ז הרא"ש בסי' ז' דיראה שטר האחרון ולא הראשון אם יבוא בע"ח לטרוף ממנו שאם יראה שניהם השני אינו כלום דליפות כחו הוא דכתב. ועיין בתפארת שמואל שהקשה דס"ס הוסיף בהשני אחריות ונהי דהראשון לא בטיל והוי מתנה אך אף השני לא בטיל והוה כמתנה שקיבל עליה אחריות. והנראה דטעמא דרבינו בזה דלא יוכל לקבל עליו אחריות אחרי גמר הקנין דהמכר והמתנה ואף קנין לא מהני בזה לדעת הרמב"ם ז"ל דערבות בדאי הוא דהוה אסמכתא. אבל בשעת הקניה הוה כמו ערב בשעת מתן מעות דקבלת האחריות הוה משום ערבות ולא הוה אסמכתא דבלא הערבות לא הוה קא קני וגמיר ומשעבד כדאמרינן בבבא בתרא ועיין ברמב"ם ז"ל פכ"ה מהל' מו"ל הל' ז' דכתב דאין לוי יכול לקבל עליו אחריות על שדה שמכר ראובן לשמעון ואפי' קנין לא מהני. והראב"ד השיגו דשבוש הוא זה שאם קיבל לוי אחריות בשעת מתן מעות משתעבד. ונראה שאף רבינו מודה לו בזה כמו שכתב בלשונו הזהב ראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי וקיבל עליו אחריות משמע דקיבל אחרי המכירה וטעמיה מבואר דאחריות ערבות על דאי הוא ולא מהני בזה קנין כמו שביאר המ"מ. וכמו שכתב בהל' ח' אחרי כן וכן הערב וקבלן שחייבו עצמן על תנאי אע"פ שקנו מידם לא נשתעבד מפני שהוא אסמכתא. ומיירי נמי בערב וקבלן אחר מתן מעות דבעי קנין וכתב בזה דלא מהני אבל בשעת מתן מעות אין בזה משום אסמנתא אף בלא קנין. ובזה הולך דברי רבינו הרא"ש ז"ל דיצטרך להצניע המתנה הראשונה משום דלא יוכל לשעבד עליו אחריות אחרי גמר הקנין דמה לי הוא ומה לי אחר

והנראה דזה טעמא דהרמב"ם ז"ל והגאונים דכתובת ארוסה גביא מבני חרי אפי' כתב לה אחריות ועיין בזה ברא"ש פ"ד ס"ד וברמב"ם ס"י מהל' אשות והביאו הרא"ש בפ' אע"פ סי' ה' והשיגוך למה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי כו'. ונראה דהיינו טעמא דהרמב"ם ז"ל והגאונים דבכתובה מתחייב אף דדאי הוא דמתחייב מעכשיו על תנאי ולא הוה אסמכתא. אבל אחריות ערבות הוא דנכסי דאינש ערבין ביה ואין ערב מתחייב היכא דהחוב בדאי ועל תנאי כמו שכתב רבינו פכ"ה מהל' מו"ל הל' ח' שהעתקנו בזה. אבל בשעת נשואים שפיר מתחייב דהוה כערב בשעת מתן מעות דבארתי דמתחייב אף בדאי: ורבינו הרא"ש אף דבארתי דסובר בזה כשיטת הרמב"ם דאין יכול לקבל עליו אחריות בדאי אם לא בשעת מתן מעות סבר דבארוסה שכתב לה כתובה כיון דבעת שמתחייב קיבל עליו האחריות הוה כמו בשעת מתן מעות דלכ"ע משתעבד: והנראה דלשיטת הרמב"ם ז"ל שבארתי הני אמוראי דפליגי לעיל בזה אם כתובת ארוסה גביא ממשעבדי אזלי לטעמייהו דרב הונא דסבר הכא דגביא ממשעבדי אזיל לטעמיה דסבר בב"מ ד' ס"ו בשעת מתן מעות קנה הכל וא"כ סבר דאסמכתא קניא וע"כ ה"נ יכול לשעבד ולקבל עליו אחריות בדאי אף דהוה אסמכתא. ולפי' המפרשים דהא דס"ל לר"ה דקניא התם משום דעדיפי הך אסמכתא משאר אסמכתות אפשר דהכי נמי איכא עדיפות בההיא הנאה דמחתני אהדדי והיה כמו בשעת מתן מעות דהתם. ורב אסי סבר כהני אמוראי דהתם דפליגי אר"ה ולא מחלקינן באסמכתא ולא קנה וה"נ לא משתעבד ודו"ק

דף נ"ג ע"א יתיב ר"נ ועולא ואבימי בר רב פפי ויתיב ר' חייא בר אמי גבייהו. אתא ההוא גברא דשכיבה ארוסתו. אמרי ליה זיל קבר או הב לה כתובתה. אמר להו רב חייא תנינא אשתו ארוסה וכו' מתה אינה יורשה מת הוא גובה כתובתה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה. מאי טעמא. אמר רב אשי שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב לכי. ופי' התו' והא דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדונית כתובתה והיינו דוקא נשואה שהוא יורש נדונייתה. ומצינו שנקראת נדוניא כתובה דהא אמר לעיל נכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה וכו'. ונראה דדבריהם לא שייכו אלא לסברת התו' והמפרשים דתקנו כתובה לארוסה וקשיא להו שפיר מדוע קבורה אין לה תחת הכתובה והוכרח לתרץ דקבורתה היא תחת הנדוניא אבל להרי"ף והרמב"ם ז"ל דלא תיקנו כתובה כלל לארוסה ודאי לא שייך להקשות מדוע אין לה קבורה דהא אף כתובה לא תיקנו ואף היכא דכתב לה אין מכתיבה שלו במשמע כלל על הקבורה אם חכמים לא תיקנו. וא"ש בפשיטות דברי הגמ' מאי טעמא אמר רב אשי שאין אני קורא בה שכתנשאי לאחר תטלי מה שכתב לכי פי' דמשמעות הכתיבה רק בדתצא ממנו להנשא לאחר אבל לא במתה היא שיהי' לה קבורה וחכמים לא תיקנו בזה: ולפי' התו' קשיא דהוה ליה לר"א לומר בפשיטות דהא אין יורש נדונייתא. ועוד קשה לדבריהם מאי הוה סברי הני אמוראי דהוה מחייבי ליה בקבורתה דהא אין יורש נדונייתה. ומאי משיב להו ר"ח ב"א מהברייתא דוקא דמת הוא גובה כתובתה ולא מתה היא דהא בברייתא מיירי ממנה ומאתים וממתה אינה יורשה הוה ליה לאתויי. וע"כ צריך לדחוק לפי' דהני אמוראי הוה סברי בקבורתה תחת מנה ומאתים ור' חייא ב"א מדייק להו דקבורתה היינו תחת הנדוניא. וזה מאד דוחק דעיקר הדבר חסר מהספר

וע"כ צ"ל לדברי הרמב"ם ז"ל כדבארתי דקבורתה תחת כתובתה היינו כתובת מנה ומאתים דרבינו סתם פי"ב מהל' אשות הל' ד' דתיקנו חכמים קבורתה תחת ירושת כתובתה. ובפירוש כתב בפ"י הל' ז' לפיכך כ"מ שנאמר בו כתובה סתם הוא העיקר והתו' וכן כתב פי"ו מהל' אשות הל' א' הנכסים שמכנסת האשה לבעלה אע"פ שהם כתובים בשטר הכתובה אין נקראים כתובה אלא נדוניא שמם ואין נקראים כתובה אלא מנה ומאתים עם התוספות בלבד. וכן משמע מדבריו פכ"ב מהל' אשות הל' י"ח האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל בין קרקע בין מטלטלין בין שדה שייחד לה בכתובתה או שדה שכתב לה בכתובתה או שדה שהכניס לה שום משלו. ומפרש שייחד בכתובתה וכתב בכתובתה הכל תחת מנה ומאתים כפי' רשב"ם בב"ב דף נ' דלא כפי' התו' שם דהא נכסי צ"ב כבר הזכיר וא"כ נראה דמפרש דכל היכא דנזכר כתובה הוא רק מנה ומאתים. וא"כ הנראה לפרש דאף הא דקאמר הגמ' לעיל אף שכתובתה בבית בעלה או בבית אביה היינו הכתובה ממש היינו השטר שכתוב בו מנה או מאתים ואפשר שהיו רגילין למסור לה הכתובה בעת הנשואים שמקודם היתה הכתובה של אב ומן הנשואים הי' שלה וקאמר דאם מסר לשלוחי הבעל אע"פ שכתובתה בבית אביה שעדיין לא מסר לה הכתובה בכ"ז דינה כבר כנשואה ובעלה יורשה ובסיפא קמ"ל בהלכו שלוחי האב עם שליחי הבעל אע"פ שכתובתה בבית בעלה דהיינו דמסר כבר האב שטר, הכתובה לה וכבר מונח בבית בעלה בכ"ז דינה כארוסה ואין בעלה יורשה כמו שכתב רבינו פ"י הל' י"א שאין הכתובה עושה נשואים

ובזה א"ש הסוגי' דלקמן ד' פ"א בפשיטות דקאמר בשומרת יבם דיורשי הבעל קברו לה משום דיורשים כתובתה. והקשו התו' לרש"י ז"ל דמפרש דאין ליורשי הבעל אלא מנה ומאתים ולא נדוניא למ"ד בחזקת יורשי האב ומדוע חייבין בקבורתה. והנה אף רבינו מפרש כפרש"י דנכסים, בחזקתם דש"י תלויים בפלוגתא דבב"ב ולפי מה שבארתי ניחא דבאמת קבורה הוא תחת מנה ומאתים: והינו דפריך התם לימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא