באר מים חיים (נוסינזון) מו

העד ורק בעצמה מכחשת אותו תנשא לכתחילה. ותי' המ"מ דעד מסייע גרע משום דהיא מעיזה. ודבריו תמוהין דאטו משום דאין אשה מעיזה נאמנת דהא דוקא בבעלה אמרו דאינה מעיזה ולא בפני העד. וכאן מדינא אין העד נאמן אפי' בכל האסורים וכ"ש בדבר שבערוה וא"כ כ"ש בעד מסייע לה: והנראה בזה דכאן מיירי באשה שאין ידועה לנו דלא הוה לה חזקת פנויה ובזה ע"א נאמן לעשות ספק אם היא שותקת או אינה יודעת אפי' בדבר שבערוה כדמבואר בדברי רבינו פט"ו מהל' א"ב הל' י"ד דפנויה שזנתה דאף דאינה נאמנת לומר דהבן של פלוני חוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני. וכן משמע מהסוגיא דמיירי באשה שאין ידועה לנו כדקאמר תרוייהו בפנויה קמסהדי. וכן מדוייק לשון רבינו שכתב שאמר ע"א מקודשת היא זו דמשמע שמעיד על האשה שבאת ואינה ידועה לנו שמקודשת היא דעל אשה הידועה לנו הוה ל"ל ראיתי שנתקדשה כדאמר שם בדינים הקודמים. וע"כ אם היא תכחיש להעד דברי העד לאו כלום הוא דאדם נאמן על עצמו ואין ע"א יכול לאוסרה אבל בשותקת העד נאמן לעשות אותה ספק ערוה כדבארתי כיון דאין לה חזקת פנויה. וכן אם עד אחר הכחיש העד הזה והיא שתקה בזה נמי הוה ספק ערוה כמו ע"א מעיד דחלב הוא ואחד אומר דשומן הוא. וקאמר דאם שני עדים מכחישים זה את זה והיא שתקה כדבארתי ואח"כ נשאת ואומרת דלא נתקדשה לח תצא דכיון דהא דהוחזקה בספק הוה בהכחשה עד כנגד עד מהני ברי דידה דעתה אף, דמקודם שתקה דלא תצא. והיינו דקאמר שהרי היא אומרת לא נתקדשתי פי' דעתה אומרת לא נתקדשתי ואפשר דהיא תוכל לסמוך עצמה על המתיר דהא היא לעצמה יודעת שהיתה בחזקת פנויה והא דכתב רבינו שהרי היא אומרת לא נתקדשתי פי' שאומרת שסומכת ומאמינה להעד שלא נתקדשה ולא להשני ודו"ק

דף לד ע"ב אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונסין. כסבורין של אביהם וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול. הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם איכא דמתני לה ארישא וכ"ש אסיפא ופליגא דרב פפא. ופירש"י מתני לה ארישא להאי דהניח להם אביהם אחריות נכסים אמתה ואמרינן דחייבין באונסין דאשתעבוד נכסי דאבוהון מחיים משעת שאלה ופליגא דר"פ דאמר לעיל ההיא שעתא דמטי לה אונסין הוא דאתא חיובא עליה ולא משעת שאלה. ואיכא דמתני לה אסיפא ופירש רש"י היכא דטבחוה אם הניח להם אביהם אחריות נכסים משלמין תשו תשלומין מעליה ולא בזול משום דפשע אביהם שלא הודיעם אבל ארישא אם מתה לא מחייבי לשלומי ולא אמרינן דאישתעבוד נכסי דאבהון משעת שאלה. והיינו דרב פפא דאמר לעיל דמשעת אונסין ואילך רמו תשלומין עליה וההיא שעתה ליתא לשואל דלחייב. והרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' גניבה פסק כרב פפא וא"כ סבר דלא מחייב משעת שאלה אלא משעת אונסין ובפ"א מהל' שאלה כתב ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה או שטבחוה ואכלוה משלמין את דמיה מנכסיו ועיין במ"מ ובל"מ שהניחו בתימה דברי רבינו כיון דפסק כר"פ מדוע חייבים במתה בהניח להם אחריות נכסים דהוא נגד הסוגיא: והנראה לפרש אליביה דרבינו דהכי פי' הגמרא איכא דמתני לה ארישא פי' האי בבא דאמרינן מתה אין חייבין באונסה מתני לה ארישא על מותרים להשתמש דקאמר ברישא דס"ל דאף אם נשתמשו פטורין מאונסין משום דהחיוב אונסין נתחייב משעת שאלה ופליגא דרב פפא דלרב פפא דהחיוב תבא בשעת אונסין הוה ליה לחייבינהו דכיון דנשתמשו וגלו דעתם דניחא להו בהשאלה חל עליהם אף האחריות האונסין דעבור ההנאה דשימוש תבא חיוב האונסין. ואיכא דמתני לה אסיפא פי' דמתנו להאי דמתה בבא באנפי נפשה ולא קאי אהשתמשו דרישא ומילי מילי קתני וע"כ פטורין אם מתה אבל בהשתמשו חייבין והיינו דרב פפא דחיוב אונסין חל בשעת האונס וכיון דנשתמשו ונהנו חל עליהם אף האחריות והחיוב דתבא משום השאלה. ובזה מדוייק לשון רבינו שחלקן לשתי בבות דבתחילה כתב הניח להם אביהם פרה שאולה דמותר להשתמש. ואחרי כן כתב עוד הפעם הניח להם פרה שאולה מתה אין חייבין באונסין ושינה מלשון הגמ' להורות דלא מיירי בנשתמש ובבא באנפי נפשה היא. אבל בהניח אחריות נכסים בכל ענין מחוייבין דהא ודאי אישתעבדו נכסיו ונתערבו דאם יהיה אונס דיגבה מהם ומה לנו דהחיוב חל משעת אונסין ולא שייך כלל לדרב פפא: ולפ"ז א"ש דברי רבינו שכתב בפ"ב מהל' שאלה הל' י"א דבעל לוקח הוה בנכסי אשתו וע"כ אם היתה לה בהמה שאולה ומתה הבעל פטור אף שהיא משתמש מפני שהוא כלוקח והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה ה"ז נכנס תחתיה וכו'. והיינו כדבארתי דכיון דידע שהיא שאולה ונשתמש בה קיבל עליו את האחריות והחיובין דבא לו משום הנאת השימוש דאטו הטוב יקבל והרע לא יקבל. וה"ה כתב דלא מצא מבואר זה בגמ' וחילק בין יורשין ובין בעל. ולדברינו אין כאן חילוק וחילק רבינו מבואר בגמרא אף ביורשין ודו"ק

דף לח ע"ב יש בגר בקבר ודבנה הוי או דלמא אין בגר בקבר ודאביה הוי. והקשו בתוס' דהא אין אדם מוריש קנס לבניו כדאמרינן לקמן (דף מב:) ובסמוך נמי אמר יש בגר בקבר ופקע אב ואי אדם מוריש קנס מדוע פקע אב דיהא לו מתורת ירושה. ועוד הקשו דבמרובה (דף עא) אמרינן דגנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ד' וה' אע"ג דבלא עמד בדין מיירי כדמוכח הסוגיא. והנה התוס' דחקו בזה וקיימו דאין אדם מוריש קנס לבניו אבל הרמב"ם ז"ל פסק פ"ב מהל' גגיבה דגנב משל אביו וטבח ומכר ואא"כ מת אביו דמשלם ד' וה'. ומשמע מדבריו דבלא עמד בדין מיירי א"כ ע"כ סבר דבקנס אדם מוריש לבניו. וראיתי מפרשים שעשו בזה פלוגתא בירושלמי ובאמת מהירושלמי לא מוכח מידי כדנבאר. והנראה בזה דהכי פי' הסוגיא דלקמן אליביה דרבינו כי קאמר רבה ממון הוה להורישו לבניו פי' דהוה דאחין ולא שלה כיון דעמד בדין וכן פרש"י בזה. ופריך עלה ממתני' דאמרינן לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הוא של עצמה. ופירקה רב יוסף דכי קאמר רבה ממונא הוה להורישו לבניו בשאר קנסות פי' בשאר קנסות דזכתה תורה לאב משל בתו כגון שפצעה בפניה דהנזק בזה הוה קנס כדכתב רבינו בהל' חו"מ פ"ה הל' ו' וכדנבאר אי"ה בב"ק ובקנס הזה משעת העמדה בדין הוה ממון להורישו לאחין ולא הוה לעצמה ולא דמי לקנס דאונס ומפתה דאזלינן בתר שעת גיבויו דהתם שאני דכתיב ונתן האיש וכו' דלא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה. וא"כ לא איירי כלל הסוגיא דלא יכול להוריש קנס לבניו אלא דוקא בקנסות הבאים מכח בתו משום דלבתו הוה. והא דאמרינן בסוגיותנו לקמן דפקע אב היינו כדפי' התוס' דפקע זכות האב ובע"ח שלה יכול לגבות א"נ משום דכתיב אבי נערה והאב לא יכול לזכות בתורת ירושה דהיא נמי עדנה לא זכתה דהא מעיקרא של אב הוי ובקבר לא תוכל לזכות: ועתה נבאר הירושלמי שהביאו המפרשים דחד אמר דקנס מתחייב משעה ראשונה פי' משנעשית ההיזק וחד אמר בתר בסוף פי' משעת העמדה בדין ונ"מ לדין דהכא אי לעצמה או לאביה הוה ומקשה דהא הכא בפי' אמרו דהוה לעצמה אי לא עמדו בדין עד שמת האב ושניא שאני הכא משום דכתיב ונתן וקאמר דנ"מ לענין גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו דלמ"ד בתר בסוף אזלינן בזה פטור כיון דבשעת העמדה בדין יש לו חלק בו הוה כלא טבחו כולו באיסור. והמפרשים פי' משום דאין אדם מוריש קנס לבניו פטור וקשה מדוע פטור על הטביחה וחייב בכפל דהוה ליה לפטורי אף מכפל ודו"ק

דף מד ע"א אמר ר"נ שני שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון. אמר ר"פ ומודה