באר מים חיים (נוסינזון) לח

מסכת יבמות

דף כ"ה והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' סוטה הל' ט"ו דעד טומאה דסוטה אפי' עבד ואפי' שפחה ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים וכו' נאמן וכו' ותאסר על בעלה לעולם. משמע אבל הפסולין בעבירה דאורייתא אין נאמנים להעידה שנטמאה. ותמה המ"ח מצוה ל"ז דמ"ש אשה וקרוב מפסולין בעבירה דאורייתא דהא כולם פסולין מדאורייתא לעדות ועוד דמ"ש מכל איסורין שבתורה דמבואר בדברי רבינו פי"א מהל' עדות דעד אחד נאמן ונאמן בזה אף פסול בעבירה דאורייתא. וכן בפ"ט מהל' רוצח לענין עגלה ערופה דפוטר ע"א מע"ע בראית הרוצח פסק רבינו דהן קרוב והן פסול בעבירה דאורייתא כשר בעדות זה ומ"ש בעד טומאה דסוטה דחלק רבינו בין פסולין בעבירה ובין שאר הפסולין: והנראה טעמא דרבינו בזה דפסולי עדות בעבירה ילפינן מאל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס דכללה התורה דכל היכא דבעי עד לא יהי' רשע ובסוטה עד כתיב ועד אין בה. ולא דמי לקרובים דהתם מלא יומתו אבות על בנים דד"נ ילפינן ועדי ממון הוקשו לד"נ ממשפט אחד וע"כ רק לדיני נפשות וממונות ילפינן מזה אבל לא עד טומאה דסוטה דלאו משפט הוא וסגי בעד אחד. וכן לא דמי לפסולי נשים ועבדים דהתם מועמדו שני האנשים נפקא דזה רק בעדות ממון ונפשות מיירי ולא ילפינן מיניה עד טומאה דסוטה כדבארתי. ובעגלה ערופה דכשרים אף פסולין בעבירה התם לא כתיב עד אלא לא נודע כתיב וע"כ אם נודע דפטור מע"ע לא מחלקינן בין אם נודע מפסול בעבירה או משאר פסולין: והא דבשאר איסורין נאמן עד אחד אפי' הפסול בעבירה מדאורייתא התם לאו מטעם עדות קאתינן עלה. דהא לא בעי שיעידו בפני ב"ד אלא נאמן מטעם חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כדכתב רבינו פי"א מהל' עדות לפיכך החשוד על דבר יש לו לדון בו להעיד בו לאחרים חזקה אין אדם חוטא כדי שיהנו בו אחרים לפי שאימת האסורים על הרשעים ואין אימת הממון עליהם

וכן נראה דבאמר לו ע"א אכלת חלב או נטמאו טהרותיך והוא שותק דקדושין ד' ס"ו נאמן בזה אף פסול בעבירה מדאורייתא דהתם נמי מטעם חזקה דהוא שותק אסרינן ליה ומה לנו בהעד אם הוא פסול או כשר דהא העד בלאו שתיקותיה דזה לא מעלה ולא מוריד. והא דאמרינן התם באמר לו עד אשתך זנתה דאין גזלן נאמן אפי' לאביי דעד אחד נאמן התם מסוטה ילפינן דלא תהא עדיפה שתיקותיה מקנוי וסתירה בכ"ז עד פסול בעבירה דאורייתא לא מהימן. וכן נראה דטעמיה דאביי דלא חשיב ליה התם דבר שבערוה דמסוטה יליף דשתיקותיה הוה רגלים לדבר כמו קינוי וסתירה דסוטה וע"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דפסול בעבירה מדאורייתא לא מהימן בזה אבל בשאר איסורין דלאו דבר שבערוה נאמן בהם אפי' הפסול בעבירה מדאורייתא דבכל האיסורין אזלינן בתר חזקה ואומדנא: ודברי הר"ן שם תמוהים דכתב דמאו הודע אליו שמעינן דבעינן שכשר יודיעהו. ותימה דמ"ש מלא נודע מי הכהו דאמרינן דסגי ההודעה אף מפסול. ועוד דמוכח מהגמ' וכתב הרמב"ם ז"ל בהל' שגגות דאף אשה מהימנא בשותק ומנלן מדאורייתא לחלק בין הפסולין

והנה הרמב"ם ז"ל כתב פי"א מהל' עדות הל' ז' עד אחד ש נאמן באיסורין וכו' שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי. אבל החשוד על דבר נאמן על של אחרים ואין נאמן על שלו. ומדהביא ראיה משחיטה ס"ל אף היכא דאיתחזק איסורא ע"א נאמן. וכן לא מפליג בין שהיה בידו או לא דאל"כ מאי ראיה מביא. וכן אמרו בסוכה ד' מ"ב דשחיטת קטן כשרה אם גדול עומד על גביו משמע דגדול אחד נאמן בעדותו להכשיר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' שחיטה דחרש שוטה וקטן ששחט אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה וא"כ חד נמי מהימן אפי' אין בידו ואיתחזק איסורא. והיינו כדעת הרשב"א יבמות ד' פ"ח דלפי המסקנא דשם אפי' איתחזק אסורא ע"א מהימן. וכן אמרינן בכתובות ד' י"ג דאשה נאמנת להכשיר בתה אף ברוב פסולין וא"כ נראה דכ"ש במקום חזקה דהא רוב עדיף מחזקה. והא דאמרינן בהנזקין דוקא דבר שבידו נאמן וכן הכא דבעינן שותק. נראה דהיינו טעמא דאין ע"א נאמן לאסור אלא דבר של הפקר או להתיר מה שביד חבירו אבל אין ע"א נאמן לאסור דבר של חבירו ולהפסידו אא"כ היה בידו דהימוניה הימנא או בשותק דכיון דבעלים שותקים הוה כמו דהמנוהו. וכן בארתי בזה לעיל בחידושי בפסחים דעת הרמב"ם ז"ל שכתב דהשוחט הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן דפסיל הוא דאם רוצים יכולים להביא פסח שני על פיו. ולא אמרינן דחולין בעזרה הוא דע"א נאמן באסורין אלא דאין יכול לחייבם בע"כ. וכן בארתי בזה דעת הרמב"ם שכתב פט"ו מהל' א"ב שאשה נאמנת להכשיר בתה ולא לפוסלה ועיין בזה בחי' לכתובות ד' י"ג. וא"כ לפ"ז בשותק ודאי נאמן אף הפסול בעבירה מד"ת דכיון דשותק הוה כנסתלקו הבעלים ונאמן בזה בכל האסורין אף פסול בעבירה מד"ת. וה"ה בנסתפקו הבעלים דהוה כשותקים כמו שכתב רבינו פ"ט מהל' נזירות הל' י"ז דאם שותק בעת שאומר לו העד שנטמא או דנסתפק דמביא קרבן ע"פ העד והיינו כמו שבארנו דכיון דשותק או נסתפק וחושש לדברי העד דמחזי כמאמין לו הוה כנסתלקו הבעלים והדרינן לכללא דע"א נאמן באסורין והוה כמעיד על דבר של הפקר: ובזה ניחא דכתב רבינו פ"ג מהל' שגגות הל' ב' אפי' אמרה לו אשה אכלת חלב וכו' והוא שותק חייב אמר לו אחד חלב הוא זה ושתק וחזר ואכלו בשוגג מביא חטאת ואם התרו בו לוקה. ובפט"ז מהל' סנהדרין כתב אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל גוף האיסור בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א כלאי הכרם פירות האלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר העדות בע"א. בד"א כשלא הכחיש העד בעת שקבע האסור אבל אם אמר אין זה חלב ואין זו גרושה ואכל ובעל אחר שהכחישו אינו לוקה. משמע דוקא שהכחישו אבל אם לא הי' שם בעת שהעיד העד הוקבע האיסור ע"פ העד ואם אכלו זה אחרי כן לוקה ואילו בפ"ג מהל' שגגות בעי דוקא שישתוק. ולפי מה שביארנו ניחא דבפ"ג מהל' שגגות מיירי בדבר שיש לו בעלים וע"כ בעי שיאמר בפני בעליו וישתוק או יסתפק אבל ההיא דפט"ז מהל' סנהדרין מיירי בדבר של הפקר דומי' דמעיד על אשה שגרושה וזונה היא דאינה של הנאסר. והא דנאמן עליה ע"א נראה דמיירי נמי בשותקת דכיון דשותקת נאמן עליה ע"א ככל האסורין שבתורה וזה לא מקרי דבר שבערוה דדבר שבערוה לא מקרי אלא להוציא אשה מתחת בעלה אבל לא במעיד על פנויה שהיא זונה: וכן כתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אסורי ביאה הל' ל"ב נאמנת חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסן: והיינו כיון דלא הוחזק הוה כשותק וכדבר שאין לו בעלים כיון שאין לבעליו חזקה מה הוא. משא"כ בפנויה שנתעברה דכ"ז שלא נבדקה אמו הוה בחזקת שתוקי וע"כ הוה כדבר שיש לו בעלים דהא ידוע לבעליו בחזקת מה הוא וע"כ אין נאמנת אמו להעיד עליו שממזר הוא כמו שבארתי בכתובות ד' י"ג דאין ע"א נאמן באסורין להוציא מחזקתו מבעליו וע"ש ודו"ק

דף ל"ח ע"א שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה