באר מים חיים (נוסינזון) לז

נשאל ומתירים לו. פי' היכי דמשום ספק החמיר עליו ונהג בו איסור מתירין לו דלא ינהוג קלות ראש באיסורין כיון דמשום ספק נהג בו איסור. אבל דבר שידוע שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו דכיון דידוע שהוא מותר ונוהג בו איסור מחמת שקיבל מאבותיו אתי לזלזל באסורי' ודוקא בכותאי אבל לבני תורה מתירין: ועכשיו ליכא כותאי ובני מדינת הים בני תורה הם וע"כ מתירים להם דאיכא בל תתגודדו לעשות לעיר או מדינה מנהג בפני עצמם. כמו שפי' רש"י בסוכה דף מ"ד גבי כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי כדי שלא לעשות אגודות ונראה כשתי תורות. וכן פירש רב האי בר"ה גבי הא דאתקין ר' אבוהו קש"ק קר"ק קשר"ק דבאמת יוצאים מחד מהני ועד ר"א מנהג מקומות היה אלא ר' אבוהו ראה לתקן שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד שלא יהא ביניהם דבר של הדיוטות נראה כחלוקה: והא דאמרינן יבמות דף י"ד דכי אמרינן לא תתגודדו אלא בב"ד אחת אבל בשני בתי דינים לא. היינו טעמא דבב"ד אחת מחויבים לעמוד למנין ולילך אחר הרוב אבל בשני בתי דינים אין מחויב ב"ד אחד לשמוע דברי ב"ד חבירו והוה כמאן דאניסי וכן פי' בספר החינוך. וע"כ מדמה לזה מגילה דבני הכפרים דאניסי ולא יוכלו לקראת אלא ביום הכניסה וב"ד הוה אניסי דאי אפשר לתקן להם מנהג אחד. וכן מדמה לזה מחלוקת דב"ש וב"ה דלכל צד היו חכמים לאלפים ולרבבות ולא יכלו סנהדרין הגדול לעמוד למנין ולפסוק הלכה אלא במשך הזמן עד אשר התברר כל דבר לאשורו: ולפ"ז ע"כ צ"ל דמנהגים דפרק מקום שנהגו שאני כדבארתי משום דנשתרבבו ע"פ דיעות חלוקות דסנהדרין הגדול דהוה כמאן דאניסו: וכן מנהגי המשנה דסוכה לענין קריאת ההלל אם לברך אחריו או לכפול נתהוו ע"פ דיעות חלוקות מחכמי הסנהדרין

ולקמן דף כ"ח אמרינן דרב איקלע לבבל חזנהו דקא קרי הלילא בריש ירחא סבר לאפסקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהה בידיהם. וכתב המ"מ דלא היתה קריאת ההלל בר"ח מנהג פשוט בכל ישראל ואפילו בדילוג לא היו קורין בא"י שבא ממנה רב דאל"כ מאי סבר רב לאפסקינהו. ולכאורה זה סתירה למה שבארתי דהא איכא בל תתגודדו. והנראה בזה דאי אפשר לפרש כפי' המ"מ דא"כ מדוע רק בדחזה דמדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם דהא כמו שאפשר ומותר לקרות בדילוג משום מנהגא כן אפשר לנהוג על כל ההלל ומאי שנא וא"כ מ"ט לא סבר מקודם דמנהגא הוא. ועוד קשה קושית התוס' דהא חזא דלא ברכו על קריאתה ורבינו ס"ל דאין מברכים על הלל דר"ח אף בצבור. והנראה בזה דמנהג קדמון היה מחכמי הדורות לקרות הלל בר"ח בדילוג בצבור. וכן מוכח מהברייתא דאמר אלו ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל ומשמע דיש ימים שאין גומרין ואף שניא בהו יחיד מצבור דאין היחיד קורא כלל. ורב איקלע לבבל וחזא דלא היו מדלגים במקומות שהיו מדלגים בו בארץ ישראל וע"כ בר לאפסקינהו כיון דחזא דאחרי כן דילגו אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. דהחכמים שתיקנו המנהג לא פרשו באיזה מקום לדלוג ונשתרבב מזה חלוקי מנהגות ובאמת לאי חלוקה היא דמה לי אם יאמרו בשבח הזה או בזה: וראיה לפירשנו דרבינו פ"ג מהל' חנוכה הביא המנהג דכיצד מדלגים וסיים ויש מדלגים דילוג אחר והיינו כמו שבארתי דחד מינייהו מנהג א"י והאחר מנהג בבל

ונראה דמנהג שהתקינו הגאונים ונתפשט בכל המקומות הרי הוא כתקנה שהתקינו סנהדרין הגדול ואיכא בזה בל תסור דכל חכמי ישראל בזמן הזה הרי הם לסנהדרין הגדול: והא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' סנהדרין שאם הסכימו כל חכמי א"י לסמוך דינים הרי אלו סמוכים. נראה דבעי נמי הסכם חכמי ח"ל לזה שיסכימו שחכמי א"י יסמכו. והא דכתב חכמי א"י היינו דבעינן שיהיה הסמיכה בא"י או דמיירי דחכמי א"י הם רוב בנין ורוב מנין מכל חכמי שאר הארצות. וכן נראה מסוף דבריו שסיים דלמה היו החכמים מצטערים על הסמיכה לפי שישראל מפוזרים הם וא"א שיסכימו כולם ואי לא בעי אלא חכמי א"י מה לנו דישראל מפוזרים הם: ואם נתפשט מנהג הגאונים רק ברוב ישראל אין מחויב המיעוט לילך אחר הרוב דדלמא אלו היו דנים אלו כנגד אלו היה המיעוט מנצח הרוב. וכן יכלו חכמי עיר אחת דקיבלו המנהג לבטלו כיון דלא נתפשט בכל ישראל ליכא בל תסור ולא דמי למנהג דנשתרבב ע"פ סנהדרין הגדול דהתם אם היה הרוב מצד אחד איכא ביה בל תסור מדאורייתא: והנה הרמב"ם ז"ל מביא בהלכותיו מנהגים ודקדק לכתוב בהו נהגו כל ישראל או נהגו בכל המקומות. והיינו משום דבזה איכא בל תסור ואסור לשנותו:. ובהל' חנוכה פ"ג הל' י"ד כתב אחרי שהביא מנהג הגמרא בענין קריאת ההלל מסיים זהו המנהג הראשון ובו ראוי לילך אבל בזמנים אלו ראיתי מנהגות משונות בקריאתו ובענית העם ואין אחד מהם דומה לאחד. והיינו כדבארתי לפי שראה מנהגות משונות דאיכא בל תתגודדו וע"כ כתב לבטל זה ולתפוש מנהג הגמ'

ובזה נראה דכתב רבינו פ"ד מהל' תפלה הל' ה' ו' וכבר בטלה גם תקנה זו של טבילת תפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח לצבור לעמוד בה. מנהג פשוט בשנער וספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת אלקיך ישראל. ולכאורה דבריו תמוהין דלמה לו לבדות טעם חדש לימא דשם נתפשט התקנה לענין טבילה לפני תפילה ולא נתבטלה. ולפי מה שבארתי ניחא דאי משום תקנה הראשונה היה ראוי לבטלו דכיון דלא נתפשטה בכל ישראל איכא בל תתגודדו. וע"כ כתב הטעם משום הכון דלא שייך בזה אגודות דאין שיעור לזה וכל אד יכול לעשות הכנה לזה כמו שירצה. וכל אדם באמת יכול לשנות זה המנהג אלא דלא קיים הכנה כמו שעשו חבריו ודאי צריך לזהר שלא יאחר בזה זמן התפלה דמשום הכנה יתירה אין לבטל העיקר כמו שאמרינן שמא ידקדקו בו ויביאהו לידי פסול ולא יהא הטפל חמור מן העיקר. והארכתי בזה להוציא מלב המשימים את הטפול חמור מן העיקר: והא דכתב רבינו פ"ז מהל' תפילה הל' י"ג דיש מקומות שנהגו בהם לקרות בכל יום אחר שמברכים ישתבח שירת הים ואחר כך מברכים על שמע. ויש מקומות שקורין שירת האזינו. ויש יחידים שקורין שתי השירות הכל לפי המנהג. נראה דליכא בזה בל תתגודדו דכל אדם יכול לאמר שירות ותשבחות כמו שירצה. כמו אם אחד יאמר אחר התפילה י' מזמורים של תהילים ואחר יאמר ה' ואחד ילמוד שני דפים גמ' ואחד ה' וכל יחיד יכול לעשות בזה כמו שירצה. תדע דהא הביא דיש יחידים אומרים שתי השירות ובל תתגודדו ליכא אלא אם בדה יחיד או צבור אסור חדש או מצוה חדשה או סדר חדש באיזה מצוה: והיינו טעמא דכתב פ"ב מהל' תפלה דיש מקומת שנהגו להוסיף בי' ימי תשובה זכרנו לחיים וכו' מי כמוך וכו' וכן יש מקומות שנהגו להוסיף בברכה שלישית ובכן תן פחדך. דליכא בזה אגודות דכל יחיד יכול להוסיף בתפלתו כמו שירצה ובלבד שיהי' בשלש ראשונות ואחרונות צרכי צבור: עוד כתב רבינו בעניני המנהגות פ' י"ג מהל' תפלה הל' א'. המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימים את התורה בשנה אחת ויש מי שמשלימים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט. וכן כתב שם פי"ב דימים שיש בהם מפטר ומוסף נהגו לאמר קדיש קודם שיעלה המפטיר ויש מקומות שנהגו לומר קדיש אחר המפטיר. ובפי"ג כתב בזה הל' ט"ו וכבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש ואח"כ מפטירים. ונראה הא דכתב בזה מנהג פשוט ובזה אינו פשוט הנ"מ לבטולי הא מקמי הא אף דאין אנו יכולים לכוף המיעוט: כיון דלא נעשה במנין ולא היו דנים אלו כנגד אלו: וכ"ז הוא לשיטת הרמב"ם ז"ל אבל להמפרשים שיטה אחרת בזה שהעריצו והקדישו המנהגים יותר מדברי תורה ודו"ק.