באר מים חיים (נוסינזון) לו

האדה כשיטתי. והשיב לו ר' אבוהו אי הוה כתיב לששון כדקאמרת פי' דאז הוה משמע שזה התכלית והמטרה ועבור זה תלמדו. אבל עתה דכתיב בששון הוא רק הבטחה שתשיגו ידיעת הלמוד ויהיה לכם ששון אבל לא דזה הענג הוא המטרה והתכלית. ובזה יתבאר טענות שני המינים לעיל דכל אחד מביא ראיה מהפסוקים ששיטתו עיקרית. וכל הדברים האלה במליצה כחכמת הלאגיקע ששלטה אז ודו"ק: מסכת תענית

דף "כ ע"א תניא אמר רבי אליעזר בר' צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו הוא. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' כלי המקדש כתב ומהו קרבן העצים זמן קבוע היו למשפחות וכו' להביא עצים למערכה ויום שיגיע לבני משפחה להביא העצים היו מקריבים עולות נדבה וזהו קרבן העצים והיה להם כמו יו"ט ואסורים בו בהספד ובתענית ובעשית מלאכה ודבר זה מנהג. אפי' יחיד שהתנדב עצים או גזרים אסור באותו היום בהספד ותענית ועשית מלאכה ודבר זה מנהג. והקשה המ"ל דמשמע מדברי רבינו דהיו"ט אינו רק מנהג ואפי' איסורא דרבנן ליכא ורבינו פ"ח מהל' יו"ט כתב שהעושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות היו מנדים אותו וכו' מפני שיש בו שחיטת קרבן לפיכך יום י"ד בניסן אסור בעשית מלאכה מדברי סופרים וכו' ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג מקום שנהגו לעשות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עןשים. וקשה ולמה מנדים אותו אם עשה מלאכה אחר חצות דהא אין מנדים על מנהג כמו דאין מנדים אם עשה מלאכה קודם חצות במקום שנהגו לאסור ולדברי רבינו הלא אף אחר חצות אינו אלא מנהג. ועוד מקשה דאיך דחינן תשעה באב שהוא תקנת חכמים מפני מנהג ועוד יש לדקדק בהאי מנהגא דבנדרים דף ט"ו אמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור איכא בל יחל מדרבנן וטעמא נראה דמדאורייתא בעינן עד שיוציא בשפתיו ורבנן גזרו בנהג ושנה בזה איזה פעמים דהוה כמו הוציא בשפתיו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. והנה בנדר אם נדר אדם לאכול ולשתות ולשמוח ולא להתענות ביום ידוע שנעשה לו נס או ביום שיעשה בו מצוה ידועה ודאי אין זה נדר דלאסיר איסר אמר רחמנא אבל לא לשמוח ושלא להתענות וא"כ מה מועיל מנהג דיו"ט ושלא להתענות דלא יהא מנהגו ומחשבתו הניכרת מתוך מעשיו גדולה מהוצאת פיו דהא בפיו אין יכול לקבל בנדר שמחה ושלא להתענות: והנראה בזה דהאי מנהג שכתב רבינו לא מנהג שנהגו מעצמן אלא מנהג שהנהיגו סנהדרין הגדול כדאמרינן בסוכה ערבה חד אמר יסוד נביאים וחד אמר מנהג נביאים. וס"ל לרבינו דעל מנהג כזה דהנהיגו סנהדרין הגדול איכא נמי בל תסור דלא כרש"י ותוס' בסוכה דף מ"ד כמו שכתב רבינו פ"א מהלכות ממרים כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין או שמאל וכו' ואחד דברים שעשאום סיג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות וכו' העובר על כל אחד מהם עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר ע"פ התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם וכו'. ועיין עוד בדבריו שם פ"ב הל' ב'. וע"כ א"ש הא דכתב רבינו דמנדים מי שעושה מלאכה בערב פסח אחר חצות דמנהג כזה נמי תקנת חכמים ואיכא ביה בל תסור והא דאמרינן בסוכה דאמנהגא לא מברכינן לא כפירש"י משום דבמנהג ליכא בל תסור אלא היינו טעמא דהיכא דעשו זאת בתקנה חשיבה ומברכינן אבל היכא דהנהיגו בתורת מנהג משום דלא חשיבה וקילה ולא מברכינן אף דבתרווייהו איכא בל תסור. והיינו שכתב רבינו הכא דיו"ט הזה הוא מנהג ונ"מ דאין מברכים עליו ולא דמיא לחנוכה ופורים דהם תקנת חכמים וע"כ מברכים עליהם ומזכירים אותם בתפלה וברכת המזון אבל יו"ט הזה קאמר רבינו דאינו אלא מנהג חכמים וע"כ אין מברכים עליו ואין מזכירים אותו בברכת המזון ותפלה

וכן נראה לי דכל המנהגים ששנינו בפרק מקום שנהגו נתיסד ע"פ חכמי הדורות מסנהדרין הגדול ונבאר זה אחד לאחד הנה בערב הפסח מחצות היום ודאי אסור בעשית מלאכה משום מנהג קדמון דיו"ט הוא משום הקרבן כדבארתי. ובקודם חצות נחלקו בו חכמי הדורות אם לנהוג בו יו"ט או לא וב"ש אסר אף הלילה והסנהדרין לא עמדו למנין בזה. וע"כ בקצת מקומות קבלו ונהגו ע"פ דעת האחת ובקצת מקומות נהגו ע"פ דעת אחרת כפי דיעות החכמים אשר היו שם. ועל מנהג כזה איכא ספק בל תסור דאין ידוע על איזה צד היה הרוב. ואפי' אם תאמר כיון דלא עמדו למנין בזה ליכא בל תסור מדאורייתא אבל מדרבנן אסור לשנות המנהג כיון דנתיסד ע"פ דיעות חכמי סנהדרי הגדול אשר מהם יצאה תורה לכל ישראל ועליהם נזהרו בבל תסור. אבל היכי דנהגו העם עפ"י דעת יחיד ורוב החכמים לא ס"ל כותיה בזה אמרינן לקמן דנהגו אבל אורויי לא מורינן ולא משגחינן על המנהג. אבל היכי דרוב החכמים ס"ל כדעה הזה בזה אמרינן מנהג כדעה ההיא דאף לכתחילה עושין כדעה ההיא כיון דסוגיא דעלמא כוותיה אבל לא דרשינן לה בפירקא כיון דלא עמדו למנין בזה ואולי כשיבואו למנין המיעוט ינצח את הרוב. אבל הלכה היא אשר עמדו במנין ונפסק הלכה כפלוני וע"כ דרשינן לה נמי בפירקא

והנה נחלקו חכמי ישראל אם לאכול צלי בלילי פסחים. דגדי מקולס אסרו. אבל צלי לבד נחלקו בו חכמי הזמן ומקצת מקומות קבלו דעת האחת וקצתם קבלו דעת האחרת. וכן בהדלקת הנר ביום הכפורים נחלקו בו חכמי הדורות ולא עמדו למנין בזה ועל כן נהגו בקצת מקומות כדעה האחת ובקצת מקומות כדעה האחרת ואסור לשנות מנהגם כדבארתי משום בל תסור. אבל משום בל יחל לא שייך בהני מנהגים דאין אדם יכול לנדור להדליק נר או לאכול צלי

ובזה נראה לתרץ קושית התוס' פסחים דף נ"א דמוקמינן דהא דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור דאי אתה רשאי להתירו בפניהם בכותאי אבל בפני תלמיד חכם מותר והקשו התוס' מדוע לא אמרינן נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם. ולפי מה שבארתי ניחא דלא אמרינן נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם אלא במנהגי המשנה דאיכא בל תסור אבל זה דאסור משום בל יחל מה לו ולנדרם

מוגרמת דרב ושמואל חולין דף י"ח נחלקו בזה חכמי המשנה דהם חכמי הדורות מסנהדרין הגדול ונהגו בבבל בדעת האחת לחומרא. ואף דאנן בתר בני בבל גרירי קי"ל דמותר משום דרוב החכמים והמקומות נקטו בזה לקולא ונתבטל המנהג דבני בבל. אבל בחלב דאיתרא דנחלקו בו חכמי המשנה ובבבל נהגו לאסור אנן אסרינן לה דאנן בתר בני בבל גרירי

והנה הרמב"ם ז"ל השמיט מהלכותיו הא דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור דאי אתה רשאי להתיר בפניהם. ונראה טעמיה בזה דבפסחים מוקמינן לה בכותאי משום דמסרכי מלתא. וס"ל דלא כהב"י דפי' דמיירי למי שאינו מבני מקומם לענין לנהוג היתר בפניהם דאסור בכותאי ומותר לפני בני תורה אבל להם בעצמן אין מתירים אף לתלמיד חכם, אלא ס"ל לרבינו דלבני תורה מתירים להם בעצמם ולאינו בני תורה מחמירים עלייהו דלא ינהגו קלות ראש באיסורין דהם אינם יודעים אלא מה שירשו מאבותיהם ושוה להם המנהגים הקלים לאיסורי תורה וכן פסק רבינו פ"ג מהל' נדרים בדברים שאין בהם ממש דמדמה להו הסוגיא דנדרים דף ט"ו לדברים המותרים ואחרים נהגו בהם אסור שאין הנדר חל בזה אלא דאין מורין לע"ה שינהוג בו היתר הואיל שבדעתו שהנדר חל עליו כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים: וה"פ הירושלמי דפסחים ר' יוסי בר' בון אמר כ"ד שאין ידוע שהוא מותר והוא טועה בו איסור