באר מים חיים (נוסינזון) לה

כלתו. וצער חתן פירש"י שהמקום פתוח שאין רק ג' דפנות ובוש לשחק עם כלתו. ויש לדקדק דאם החתן מצטער משום שהסוכה בג' דפנות יעשו סוכה מד' דפנות והאם עבור זה יפטור מסוכה מכל וכל דהא הוה כמו עשה לכתחילה במקום שמצטער דכתב הרא"ש דלא יצא. ועוד דסברת אביי ורבא סותרים להדדי דזה חייש משום יחוד בסוכה יותר מבית וזה אמר דאף החתן לא יוכל להתיחד עם כלתו. ועוד לדברי הפי' הזה הכלה היא כל שבעה עם החתן בין האנשים ותהיה תמיד בסוכה אם יעשו חופה התם ואין דרכן של בנות ישראל לעשות כן ובפרט לבני מזרח ובזמן התלמוד. ולולי דברי רש"י ז"ל היה נראה לפרש דבאמת הכלה בבית אף אם יעשו חופה בסוכה שהיא פטורה מן הסוכה. וע"כ אם יעשו חופה בסוכה והחתן יהיה בסוכה והכלה בבית בין הנשים אביי חייש ליחוד שמא יתיחד אחד עם הכלה בבית מתוך שמצויין שם אנשים הרבה ושכיח שכרות והוללות יש לחוש ליחוד והחתן הוא רחוק ולא יוכל לשומרה ורבא אמר משום צער חתן דיש לו צער שהוא מרוחק הרבה מכלתו שהוא בסוכה והיא בבית ודו"ק

דף לא ע"ב ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של כותי לא יטול ואם נטל כשר. ומשני הכא באשרה דמשה עסקינן דכתותי מכתת שיעורו. דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש"מ. ועיין בתוס' שכתבו הפי' דאשרה דמשה היינו של ישראל דלא יכול לבטלה ולולב דעבודת כוכבים דכשר מיירי בשל עובד כוכבים דיכול לבטלה. ור"ת פי' דדוקא אחר ביטול כשר. והקשו ע"ז דבע"ז דף מ"ו מיבעיא לר"ל באשרה שבטלה לולבו מהו למצוה. וחילקו דהכא מיירי בביטלו מעיו"ט דדיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי והתם מיירי בביטלו ביו"ט. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ח מהל' לולב הל' א' ד' מינים שהיה אחד מהם מאשרה הנעבדת אע"פ שבטלו האשרה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת ה"ז פסול. היה אחד מהם של עבודת כוכבים לא יטול לכתחילה ואם נטל יצא הבינו המפרשים שהחילק מהרישא לסיפא דהרישא מיירי שנטעה מתחילה לכך וחמורה דהואיל דנאסרה מתחילת בריתה. ובאמת בגמ' לא מצינו הטעם הזה ומה לנו אם נאסרה מתחילת בריתה דהא בגמ' דע"ז דף מ"ו מדמה לה לנעבד לגבוה והתם לא נאסרה מתחילת בריתה. ועיין בכ"מ ובל"מ פ"א מהל' שופר מה שהשיגו ע"ז הפי' והם לא העלו דבר ברור ונכון לתרץ דברי רבינו דלדבריהם עבודת כוכבים קודם ביטול או עבודת כוכבים של ישראל כל שכן פסול ומדברי רבינו משמע דבסיפא דבשל עבודת כוכבים יצא אף בלא ביטלו ואף בשל ישראל. וכן משמע מדבריו פ"ד מהל' יבום דשל עבודת כוכבים אף דאסור בהנאה כשר לחליצה ומשמע נמי אף דשל ישראל כשר דלא הוציא מן הכלל רק תקרובות עבודת כוכבים ושל עיר הנדחת. וכן משמע לעיל מדבריו פ"א מהל' שופר: והנראה בזה דהחילוק מרישא לסיפא דרישא מיירי דאשרה היתה נעבדת כמו שמבואר בדברי רבינו דכיון דהיתה בעצמה עבודת כוכבים מאיס למצוה ואף בבטלו כמו דחזינן דאסרה התורה נעבד לגבוה וזהו דקאמר הגמ' אשרה דמשה דהיתה נעבדת. וע"ז אמרינן בפ' כיסוי הדם דכתותי מיכתת שיעוריה וה"פ דכל השיעורים משום חשיבות דבהכי חשיב אבל כיון דמאיס אין כאן חשיבות ואין כאן שיעור וכן תקרובות עבודת כוכבים או עיר הנדחת מאיס דהתורה קראן מתים וחרם וע"כ בטיל חשיבות שלהם וכתותי מיכתת שיעורם. אבל בסיפא דשל עבודת כוכבים היינו דהיה ממשמשי עבודת כוכבים וכן בשופר דלעיל וכן בסנדל דחליצה דסתמא הכי הוה דאין דרך לעבדם וע"כ לא מאיס דאף לגבוה משמע בפי' ר' ישמעאל דאסורים רק מדרבנן בעלמא וכיון דלא מאיס למצוה לא בטיל חשיבות שיעור שלו אף דהוה של ישראל ואסור בהנאה דמשום איסור הנאה לא אמרינן מיכתת שיעורייהו ואף בדקיימי לשריפה דגמרינן מסנדל המוסגר ומוחלט דהתורה קראן בגד אבל באתרוג דפרי הוא היכא דאסור באכילה לבד אף דמותר בהנאה בטל חשיבות דפרי וכתותי מיכתת שיעוריה וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל בזה דאין יוצא בו אף ביו"ט שני ועיין במ"א סי' תרמ"ט סעיף ה' וא"כ אתרוג של משמשי עבודת כוכבים אין יוצא בו אא"כ ביטלו ודו"ק

דף לד ע"א ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ז מהל' לולב הל' ז' כמה נוטל מהם לולב אחד ואתרוג אחד וב' בדי ערבה וג' בדי הדס ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונוי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהם. ועיין בהשג' ומ"מ וכ"מ דכולם תמהו על רבינו דמ"ש הדס מערבות: והנראה דטעמא דרבינו בזה דמפרש דהא דדרשינן ענף עץ עבות ג'. לא כפירש רש"י דענף חד ועץ חד ועבות חד דהא עבות אעלין קאי. ועוד כמו שהקשה התוס' דנימא אף פרי עץ הדר שלשה ותי' דחוק דהא אף עץ עבות דרשינן שטעם עצו ופריו שוה וענפיו חופים את עצו וקלוע כמין קליעה. אלא נראה דהא דגמרינן ג' היינו מדרשה דלעיל שענפיו חופים את עצו והפירש אף בזה דלא כפירוש רש"י דעל העלים קאי. אלא באמת על הענפים קאי ועבות קאי על העלין שענפי הדס משונים משאר אילנות שההדס מסובב ומחופה בענפיו ממטה עד למעלה וענפיו מתמרים ועולים סביב העץ. וה"פ דדרשינן ענף עץ עץ שהוא של ענף דמחופה בענפים וע"כ גמרינן מיניה ג' דבפחות מב' ענפים לא הוה קרי ליה עץ שהוא של ענף ואע"ג דמחוברים באבם לחד חד חשבינן להו כדאמרינן במס' פרה פ' י"א משנה ט' לא פסגו כשר וא"כ חזינן דמנינן לשלשה אע"ג דמחוברים ואף לכתחילה הוה כשר משום מנין ג' אלא משום דמצוה באגידה ואגד בידי שמים לא שמיה אגד וע"כ בעינן לכתחילה פסגו וכיון דמהאי קרא גמרינן ג' אמרינן דאין הוספה למנינם דקרא קאמר שיהא העץ מחופה בענפים ואין שיעור להם. משא"כ בערבות כיון דכתיב מפורש ערבי ומיעוט ערבי שתים אין להוסיף ועבר על בל תוסיף אף דלא מפסיל כיון דלא צריך אגד והאי לחודא קאי כמו שכתבו התוספות לעיל וכדנפרש אי"ה בסנהדרין דף צ"א ודו"ק

דף מח ע"ב הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה וכו'. א"ל ההוא דשמיה ששון לר' אבוהו עתידיתו דתמלו לי מיא לעלמא דאתא דכתיב ושאבתם מים בששון. א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא. ההגדה הזאת אומרת פרשני דהתלמוד יביא דברי הלצה מהצדוקים. והנראה בזה לפרש דהגר"א ז"ל מחלק דשמחה מקרי שמחה מקרית מענג איזה דבר כאכילה ושתיה ואיזה הוללות וכדומה. וששון מקרי הששון אשר יבוא לאדם אחרי השיגו תכלית עמלו והשיג מבוקשו אשר הציג למטרה לו וידוע כי בימי מלכות רומי היו שני שיטות פילוסופיות האחת היא שיטת אפיקור אשר אין לאדם אלא לאכול ולשתות ולבקש תענוגים לשמח את לבו. והאחת היא שיטת הסטאיקי אשר תכלית האדם לעמול במדע וחכמה והענג מהשגת ידיעת החכמה והבינה הוא התכלית. והנהו תרי מיני החזיקו בשתי שיטות הנ"ל. חד דשמיה שמחה היינו אשר החזיק בשיטת אפיקור שתכלית האדם היא השמחה והוללות וחד דשמיה ששון היינו אשר החזיק בשטת הסטאיקי שהתכלית להיות חוקר לכל תכלית וזה יהיה ששינו וענגו. ואנחנו עם בני ישראל רחוקים מזה ומזה אלא תכלית האדם עבודת אלקים אשר בראנו ואנחנו משועבדים לעשות רצונו ולשמור מצותיו וחוקיו. וזהו דא"ל ההוא מינא לר' אבוהו עתידיתו דתמלו לי מיא לעלמא דאתא דכתיב ושאבתם מים בששון פי' דהלא הכתוב אומר כשיטתי ובעלמא דאתא תודו לשיטתי דכתיב ושאבתם מים בששון היינו שתלמדו ותשיגו הידיעה ויגיע לכם ששון וא"כ הכתוב מלמדנו דזה תכלית