באר מים חיים (נוסינזון) לד

יכול לחזור וע"כ כופין אותו לעשות דמה להו לאחרים לאבילתו ולא הוה כחלה ואנוס. וע"כ ה"נ בשותפים יוכלו האחרים לעשות דמה להם לאבילתו ובדידהו קעבדי אף אם מתעלה חלק האבל בזה האחרים לא יצטרכו לחוש לזה דמה להם ולאבילתו. אבל אנן דקי"ל כרב שישא בריה דרב אידי דאית ליה כת"ק דהא ברייתא ולא קי"ל כרשב"ג. אלא חוששין לאיסורא דאבילות ואע"ג דאיכא פסידא דאחריני דאף עליהם מוטל האי איסורא כמו כל האיסורים דאין כופין את האדם בדבר האסור לו. וה"נ אסור להשותף לעשות במלאכת השותפין כיון דע"י זה מתעלה חלק השותף האבל דאין מאכילין את האדם דבר האסור לו אף דאין השותף יכול לחזור איסורא שאני דאף על השותף השני מוטל האיסור ודו"ק

דף יט ע"ב הקובר מתו ב' ימים קודם הרגל מונה ה' ימים אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים. וכתבו התוס' ע"ז וז"ל אפי' בביתו אע"ג דאמר לעיל דף י"א היתה מלאכתו ביד אחרים בתוך ביתו אסור לעשות בתוך בתיהם מותר וי"ל דהכא מיירי בדבר האבד. והקשה ע"ז הגרע"א דהא הכא מקילין רק אחר ששלמו ז' ימים מתחילת אבילות. ועוד י"ל דבדבר האבוד בכל אבילות מותר ע"י אחרים ואף ע"י עצמו בדליכא אחרים לדברי התוס' דלעיל: והנראה להגי' בדברי התוס' במקום וי"ל דהכא מיירי צ"ל ועוי"ל דהכא לא מיירי בדבר האבוד. ותוכן דבריהם דבאו לאמר דהכא מקילינן מכל אבילות דאפי' בביתו יעשו ועוד יש לומר דאף בדבר דלא הוה אבוד מותר לאחרים להתחיל לעשות ודו"ק

דף כא ע"ב אמר מר ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפי' הלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהם. ופריך מונה עמהם והתניא מונה לעצמו. ומשני הא דאתא בתוך ג' והא דלא אתא בתוך ג' ועיין בתוס'. והנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו האיבעיא והאי אוקימתא ולכל הדיעות הלכתא גברותא מישמע מהאי סוגיא. וכן לא נוכל לפרש כהב"י. דמשמעות הסוגיא דקתני מונה עמהם לא משמע כדבריו: והנראה לפרש הסוגיא אליבא דרבותינו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמונה עמהם בסיומא דדברי ר' יוחנן לאו מדברי ר' יוחנן הוא אלא פיסקא הוא ועל דברי הברייתא דלעיל קאי וה"פ דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפי' הלך גדול הבית לבית הקברות חד דינא הוא ונחשב כאיננו וכמו הלך לעלמא וניחא האי אפי' דקאמר. ואחרי כן מפרש הברייתא דלעיל דאיתא בה מונה עמהם ופריך מונה עמהם והתניא מונה לעצמו ומשני הא דאתא בתוך ג' הא לאחר ג' וניחא דמחלק בין תוך ג' ולאחר ג' משום דלת"ק דהברייתא קמקשה. וניחא דברי רבותינו דהשמיטו האי סוגיא דהכל נכלל בסתימת דבריהם דבעו שיהיה גדול הבית יושב עמהם ודו"ק

בהרא"ש פרק אלו מגלחין סי' ל"ו בהרי שמת אביו של חתן או אמו של כלה מכניסין את המת לחדר וכו' ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך שבעת ימי אבילות והביא בשם הראב"ד ז"ל דהא דאמר דהיא ישנה בין הנשים והוא בין אנשים דוקא בלילה אבל ביום מותר ביחוד ומותר במיני פרישות במזיגת הכוס והצעת המטה ורחיצת פניו ידיו ורגליו ומותר אפי' בחיבוק ונישוק. וכתב ע"ז הרא"ש דהפליג מאד להתיר יחוד ביום. ומסיק דהלכך יחוד אסור ביום כמו בלילה אבל במיני פרישות אין צריך להרחיק. והקשו ע"ז כל האחרונים וכן הש"ך בסי' שמ"ב דבכתובות פ"א סי' ט' כתב רבינו וכיון דהאי אבילות קילה אינה מוזגת לו הכוס ואינה מצעת לו המטה ואינה מרחצת לו פניו ידיו ורגליו: והנראה בזה דהכא ע"כ מיירי רבינו בשבעת ימי המשתה. דבשבעת ימי אבילות איך יתיר הראב"ד ז"ל חיבוק ונישוק דהא אסור אף בטיול ושחוק וכ"ד שמחה וקלות ראש. ובשבעת ימי המשתה קאמר רבינו שפיר דאין להרחיק במיני פרישות דהוי דברים שבפרהסיא דאלו הדברים אין דרך להשתמש רק ע"י אשתו כדכתב הג"א פ' אע"פ בשם הירושלמי. אבל דברי רבינו דבכתובות בפי' מיירי בשבעת ימי אבילות וע"כ שפיר אסור במיני פרישות דכיון דהאי אבילות קילה ראוי להחמיר בה כדפריש רבינו שם ודו"ק: מסכת ראש השנה

דף כח ע"א אר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא מ"ט עולה כיון דמעל בה נפקא לחולין בשופר של שלמים לא יצא כיון דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב עלייהו ולא נפקו לחולין. מתקיף לה רבא אימת מעל בתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא. הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכתב הרמב"ם ז"ל בזה פ"א מהל' שופר הל' ג' שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ואם תאמר הלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. והקשה הל"מ כיון דכבר פי' רבינו הטעם שאין בקול דין מעילה וכדפסק נמי סוף פ' ה' מהל' מעילה וכדאמרינן בפסחים מאי קאמר אחרי כן וא"ת הא נהנה בשמיעת הקול ויצטרך לאמר בזה דמצות לא להנות ניתנו. ועוד דבסוגיתנו אמרינן דיש מעילה בשופר. ותירוציו בזה דחוקים והנראה בזה דסברת רבינו דאף דקול ומראה אין בהם משום מעילה היינו קול בעלמא אבל היכא דמקיים מצוה בקול למ"ד דמצות להנות ניתנו מקרי הנאה קיום המצוה. וה"נ חשיב הנאה אף דאינו רק בקול כיון דמקיים מצוה בהאי קול ואחשובי אחשביה להאי קול וע"כ סבר רב יהודה דאיכא כאן מעילה בתקיעה אף דבקול דשיר בעלמא ליכא מעילה כיון דקיים מצוה בהאי קול. ומצות להנות ניתנו פי' דקיום מצוה חשיב הנאה. אבל בשופר של שלמים לא יצא כיון דליכא מעילה ולא נפקא לחולין א"כ הלא נהנה מאיסורי הנאה דקיום המצוה חשיב הנאה והוה מצוה הבאה בעבירה. אבל רבא ס"ל דמצות לאו להנות ניתנו ולא מקרי הנאה קיום המצוה וע"כ יצא. ומה שנהנה בשמיעת קול שיר השופר דאפשר דערב עליו ע"ז אמרינן דאין בקול דין מעילה. ודוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא דמדרבנן לכתחילה לא נהנים אבל בדיעבד יצא כיון דאין מועלין לא אסרו הנאתו בדיעבד. ובזה ניחא דברי רבינו דמקודם כתב דמה ששומע קול שיר השופר ואפשר דערב עליו לא מקרי הנאה דאין בקול דין מעילה. ואחר כן קאמר ואם תאמר הלא נהנה בשמיעת הקול פי' דקול דהכא הלא שאני דמקיים מצוה בהאי קול ולא דמי לקול דעלמא וע"ז קאמר דזה לא מקרי נהנה דמצות לאו ליהנות ניתנו והוה כקול דעלמא. לפיכך מותר לתקוע בשופר של מודר הנאה דהא דאסור לכתחילה בשל קדשים משום דאין נהנין מדרבנן אבל בשל מודר הנאה מותר להנות לכתחילה מקול. וכדאמרינן בביצה דף ל"ט בשלהבת דבשל הקדש לא נהנין ולא מועלין ובמודר הנאה מותר בשלהבת ודו"ק מסכת סוכה

דף כה ע"ב ואמר ר' אבא בר זבדא חתן והשושבינים פטורים מן הסוכה כל שבעה מ"ט משום דבעי למחדי וכו' ואין שמחה אלא במקום חופה. ופריך וליעבדו חופה בסוכה. אביי אמר משום יחוד. ורבא אמר משום צער חתן. ופרש"י משום יחוד דסוכה היו עושים בגגותיהם דאין שם רבים וכאשר ירד החתן לעשות צרכיו יתיחד אחר עם