באר מים חיים (נוסינזון) לג

היתה לתועלת מלאכה אחרת מחויב משום אותה מלאכה דחשיב עליה. אבל אם טלטל עצים לבשל כיון דלא עביד מלאכה דמחויב עליה פטור משום מבשל נמי. והיינו דפריך שופת הקדרה מאי קעביד דהא אינה מהמלאכות דמחויב עליה משום שבת. ומשני רשב"ל דבקדרה חדשה אם עבד לליבון חייב א"כ מקרי מלאכה וע"כ הכא דעביד לתועלת הבישול חייב אף בקדרה ישנה דהא דפטור בקדרה ישנה משום ליבון משום דאין מתקן מידי אבל בדעביד לבשל שפיר מביא תועלת במה דמתלבן הקדרה וכיון דמלאכה הוא מחויב שפיר משום מבשל. אבל בשופת הקדרה קודם האש ודאי לאו מידי הוא

והנה בזה חדא מחויב ולא תרתי אפי' למ"ד מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה דהולכין בזה רק אחרי התועלת והפעולה כדבארתי בשבת דלא כהאחרונים בזה והבאתי ראי' ממ"ק דף ד' מהמנכש ומשקה לזרעים דאמרינן התם דאין חייב אלא אחת ומקשה התם מדרב כהנא דהזומר וצריך לעצים חייב שתים ונשאר בקושיא וכל היכא דנשאר בקושיא ולא בתיובתא פסקו הפוסקים כותיה וכן פסק רבינו בהלכותיו דאין חייב אלא אחת. והיינו טעמא דהולכים אחרי התועלת והפעולה וכיון דלא יביא אלא תועלת אחת אין מחויב אלא חדא ולא דמי למלאכה שאין צריכה לגופה דהתם לחיובי חדא. כיון דעביד מלאכה שפיר מחויב אף דעביד לתועלת שאין בה מלאכה. אבל לחיובי תרתי משום חדא מעשה הולכין אחרי התועלת והפעולה ואם חדא תועלת מביא אינו חייב אלא אחת וכיון דמחייבינן הכא להמביא את העצים משום מבשל משום דהולכים בזה אחרי התועלת והפעולה ואיך נוכל לחייבו נמי על המעשה הזה משום מבעיר

ובזה ניחא דלא משכח לר"ש מבעיר וצריכה לגופה בשבת ובב"ק אלא בצריך לאפרו אבל בצריך לבשל חיובו משום מבשל. ורש"י והתו' דחקו בזה: ובזה ניחא דבשוחט כתב רבינו דחייב רק משום נטילת נשמה ולא כתב משום מפרק אף דלא צריך לדם הא פסק רבינו דחייב במלאכה שאין צריכה לגופה. וכן כתב רבינו בהל' שגגות דהשוחט חטאת בשבת של עוף בחוץ חייב ג' חטאות ולא חשב נמי מפרק אנא כדבארתי דנלך בזה אחרי הפעולות. והמ"ח העלה זה בקושיא: ובזה ניחא דאמרינן בשבת דף ע"ה דרב מחייב בשוחט אף משום צובע דניחא ליה דלתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה. והקשו האחרונים הא רב כרבי יהודא ס"ל דמחייב על מלאכה שאין צריכה לגופה ולמה בעי דניחא ליה. וכאשר ביארתי ניחא דלחייב שתים גרע טפי ובעי דניחא ליה דלהוי שתי פעולות: ובשבת דף ק"ג דאמרינן בהתולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפות הקרקע כל שהוא. ופריך אטו כולהו לאו ליפות הקרקע ה"פ דהלא ודאי ניחא ליה ביפוי הקרקע וא"כ מקרי שתי פעולות ולחייב שתים. ומשני בדעביד בקרקע דחבריה וה"ה בכל כיוצא בו בזה דאין טובה לו ודאי ולא ניחא ליה בהיפוי הקרקע וע"כ סתים לה הרמב"ם והשמיט האי אוקימתא: ולפי דברי רבינו הא דאמרינן בפסחים דף מ"ז ע"ב ובמכות דף כ"א דהמבשל גיד בי"ט וכו' לוקה משום מבעיר ומשום מבשל צ"ל דמיירי דהבערה בעי נמי לתועלת הגחלים דאי לאו הכי לא הוה חייב משום מבעיר ודו"ק: מסכת מועד קטן

דף י' ע"ב ר"א בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה וחכמים מתירים אמר רב יהודא אם היתה שדה מטוננת מותר. ומסיק תניא נמי הכי וכו' ואם היתה שדה מטוננת מותר ואין משקין שדה גריד במועד וחכמים מתירין. אמר רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בחוה"מ. ועיין בתו' מפי' ר"ח דמדר"א ב"י מוכח לה. ופריך שדה גריד מ"ט דאפלא משוי חרפא ה"נ אפלא משוי לה חרפא וא"כ ליכא פסידא ומ"ט מותר כן פי' האלפסי ור"ח דקושי' הוא. והסוגי' לדבריהם תמוה דהמקשה ורבינא פליגי במציאות דרבינא מדמי לה לבית השלחין דאיכא פסידא והמקשה קאמר דליכא פסידא אלא הרווחה. וקאמרינן עוד ת"ר אין מרביצין שדה לבן במועד. ופריך והתניא מרביצין בין במועד בין בשביעית. אר"ה לא קשיא הא ראב"י הא רבנן. ופסק הרי"ף דהלכה כראב"י: והרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' יו"ט הל' ג' כתב מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה ואם היתה שדה לחה מותר להשקות את כולה. ומרביצים את השדה במועד שכל אלו הדברים אין בהם טורח יותר. והשיגו עליו דאיך מזכה שטרא לבי תרי דפסק כראב"י ופסק דמרביצים דמוקי לה ר"ה דלא כראב"י והמ"מ תירץ דרבינו מיירי בבית השלחין ואדלעיל קאי ומרביצים לפי שהוא דבר האבד אפי' קודם זריעה. ונראה דבא לתרץ הא לעיל מתיר אפי' השקאה בבית השלחים ומדוע כאן לא מתיר רבינו אלא הרבצה. וע"כ מתרץ דכאן מיירי קודם זריעה והוה דבר האבד בלא הרבצה אפי' קודם זריעה. אכן דברי נביאות הוא דקודם זריעה יהי' יותר דבר האבד משדה בית הבעל וקודם זריעה די רק בהרבצה. ועוד דרבינו כתב הטעם משום דאין בו טורח ולא משום דבר האבוד. ועוד דפשטות דברי רבינו דמיירי בשדה בעל דבזה מיירי בהלכה זו. ורבותא למיקם דברי רבינו באוקימתות ורבינו דרכו לפרש דבריו: והנראה בזה דה"פ הסוגיא לרבינו אמר רבינא ש"מ פי' מדקאמר ואם היתה שדה מטוננת מותר משום דבמעט דיה להשקותה ולית בה טורח כן פי' רבינו לזה בפי' המשנה ה"נ האי תרביצא שרי לתרבוצי דלהרבצה די במעט מים ואין בה טורח ופסק כרבינא אף דבגמ' מקשינן עליה כיון דלא נשאר בתיובתא הלכה כן. ובאמת לא דמי לשדה גריד דאיכא הרבה טירחא אף דהפעולה היוצא משניהם שוה דאפלא משוי לה חרפא. ואף הרי"ף סבר כרבינא והא דהביא קושית הגמ' על רבינא היינו לסייע דהלכה כראב"י מדמקשה סתמא דגמ' מראב"י ולענין זה מייתי לה. והא ברייתא דאין מרביצין שדה לבן במועד ואוקמא לה ר"ה כראב"י דוקא בשדה לבן אסרינן לראב"י אף הרבצה דפי' שדה לבן דאין זרוע כלל או דלא צמחו הזרעים עדנה כן נראה מדברי רבינו בפי' המשנה דליכא פסידא כלל וגריעה משדה בית הבעל דאף דאין בה טורח בהרבצה אלא מעט לא התירו: ובזה ניחא דקאמר לקמן דבשדה הלבן אין צדין את האשות אפי' שלא כדרכה אלא בסמוכה לשדה האילן כן מפרש לזה רבינו. והיינו כדפרשתי דכיון דאין בה זרעים או דלא צמחו אין בה הפסד כלל מהאשות וע"כ לא טרחינן בזה במועד אף ע"י שינוי דאין בזה מלאכה ודו"ק

דף י"א ע"ב מריון בריה דרבין ומר בריה דר"א בריה דרבא הוה להו גמלא דתורא בהדי הדדי אתרעא מלתא במר בריה דראב"ר ופסקיה לגמליה. אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש אדאחרים לא חייש. והא תניא אם היה מושכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו. והוא סבר אדם חשוב שאני: הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו האי סוגיא והביאו מירושלמי דשותפים נועלים חנותם ונראה מדבריהם דדחו סוגיא דידן משום דהירושלמי ותמהו המפרשים מדוע פסקו כהירושלמי ולא כגמרא דידן. ועוד הקשו מאי מדמה רב אשי הא דשותף למוחכרין ומושכרין דהא חוכר ושוכר בדידיה קעביד ואין להאבל שום טובה בזה דבין יעבוד או לא יעבוד מחויב ליתן שכרו אבל שותף לתרווייהו עביד והוה כמו פועל שלו עובד באינו דבר האבד דאסור: והנראה בזה דרב אשי לטעמיה דמיקל באבל במקום פסידא וסבר כרשב"ג ומסתמא סבר נמי כאידך דרשב"ג דאמר אם היה ספר או בלן לרבים והגיע שעת הרגל הרי אלו יעשו והיינו טעמא דרשב"ג דסבר כיון דשעת הרגל ספר או בלן לרבים לא יכול לחזור דהוה כדבר האבד דקי"ל בב"מ דאין