באר מים חיים (נוסינזון) כח

כיצד צולין אמרינן דאין צולין הפסח בשפוד דמפיק מיא משום דמבשל ומאי בישול הוא זה הא מיא דשפוד משרק שריק בשפוד ולא עדיף מסיכה אלא ע"כ דבמים מבשל אף בסיכה ודו"ק

דף ס"ב ע"ב ר' שמלאי אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל ניתניה לי מר ספר יוחסין. ופרש"י ספר יוחסין מתני' דדברי הימים וכו'. א"ל ניתנייה בתלתא ירחי שקל קלא פתק ביה. א"ל מה ברוריה דביתהו דר"מ דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא מתלת מאה רבוותא ואפ"ה לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין ואת אמרת בתלתא ירחי. אמר רמי בר רב יודא אמר רב מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם. אמר מר זוטרא בין אצל לאצל טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא. המאמר הזה הוא מן המאמרים הסתומים בש"ס דאיזה מסתורין הי' יכול להיות במתני' דדברי הימים ואיזה דרשות יכול להיות בשמות אנשים אשר בין אצל לאצל הי' ד' מאה גמלי דדרשא ואיזה שמעתא לאין מספר הי' שם אשר הי' מאור עינים לחכמים. ועיין מהרש"א מה שדחק בזה. והנראה בזה דידוע הוא שאצל סנהדרי גדולה היה מונח ספר היוחסין ועליהם היה מוטל לייחס כל בית ישראל וכן אליהם היה בא כל שאלה מכל ריב ונגע כדאמרינן שמשם הוראה יצא לכל ישראל וכל הפלפולים מהשאלות והתשובות האלה היו נכתבים ג"כ בספר הזה כסדר הדברים הבאים לפניהם. אף שדברים שבעל פה אין רשאים לכותבם היינו תורה שבעל פה שנאמרה למשה בסיני אבל לא דברים המחודשים שחדשו מסברא ובמדמה מלתא למלתא שזה הוא הנקרא שמעתתא בלשון הגמ' וכן אמרינן בכל הש"ס מצאתי מגילת סתרים שכל אחד כתב לעצמו דברי חידוש לזכרון דברים וע"כ כתבו מגילת תענית. אי נמי הא דאסור לכתוב היינו ללמוד לתלמידים מתוך הכתב דאתו למטעי אבל בעת הפלפול היו כותבים דברי המזכים ודברי המחייבים כדאמרינן בסנהדרין דף ל"ד ששני סופרי הדיינים היו כותבים דברי המזכים ודברי המחייבים שלא יטעו בהטעמים. וה"נ משמע הכא שהיו מלמדים ספר היוחסין לתלמידיהם בעל פה. ובזה ניחא דמיום שנגנז ספר יוחסין כהה מאור עיניהם של חכמים דמתוך הפלפולים של התשובות האלה נתודע לנו בירור וטעם של כל הלכה ודבר והיה מאור עינים לחכמים לידע הסברות והטעמים של ההלכות. וזה דאמרינן דבין אצל לאצל טעינו ד' מאה גמלי דדרשא. והיינו בפרשה הקודמת בדברי הימים נכתב לידת אצל ובפרשה שאחריה נכתב יחוס בני אצל וקאמר הגמ' דבתוך הזמן הזה דנתגדל אצל והוליד בנים ויחס אותם היה כתוב בספר הסנהדרין פלפול משאלות ותשובות שנתהוה במשך הזמן הזה על ד' מאה גמלי דדרשה

ובזה ניחא דאמרינן בחלק על הפסוק כששאל בן הדד לאחאב לאמר נשיך ובניך הטובים לי הם וכספך וזהבך לי הוא וענה לו המלך דיסכים ע"ז והכל שלו. ושלח עוד לאחאב שיחפש אחרי כל מחמד עיניו וישימו בידם ולקחו ויאמרו אליו הזקנים לא תאבה ולא תשמע. והשיב אחאב לבן הדד דכל אשר שאל בראשונה יעשה והדבר הזה לא יכול לעשות וקאמר הגמ' מאי ניהו הדבר הזה ס"ת. והמאמר הזה תמוה דאיה ימצא דמחייב למסור נפשו בעד ס"ת ובפרט למסור נפש כלל ישראל אשר היו במצב רע מאד אשר המלך נכנע ונתן לו כל רכושו ונפש בניו ובנותיו. וכן מצינו בזקנים שהעתיקו התורה ולא מסרו נפשם ע"ז. וע"כ חסידות שטות כזה לא יתכן לאמר על אחאב ולא על הזקנים. ועוד דבן הדד היה יכול למצוא ס"ת מבלי לחפש בבית, אחאב ובבית עבדיו דהא לכל אחד מישראל היה ס"ת דהוא מצוות עשה על כל אחד מישראל והיה יכול להשיג כמה ספרי תורה והנראה בזה דהאי ס"ת דקאמר היינו ספר היוחסין הזה ספר של הסנהדרין הגדול אשר היו בו הויכוחים מהדינים ומהשאלות אשר בא לפניהם במשך כמה מאות שנה. ובספר הזה היה מסתורין של המדינה כי כל דברי מלכות היה נחתך ע"פ עצת הסנהדרין ומנינם והיינו עצת הזקנים המוזכר בתנ"ך. וכן אמרינן דאין יוצאים למלחמות הרשות אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד וכל הדברים נכתבים בספר הזה. וא"כ בזה הספר היה כל מסתרי ומטמני המלכות וקיום כל מלכות ישראל וע"כ לא יכלו למלאות בזה רצון בן הדד ודו"ק

דף פ"ה ע"א ת"ש אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך וא"א גזרו טומאה ביוצא כי חתך לה מאי הוי הא נטמא. ומשני טומאת בית הסתרים לא מטמא ופריך ולרבינא דאמר חבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמי מאי איכא למימר. והקשו בתו' דבלא רבינא יקשה הא אמרינן בחולין (דף ע"ב) דמודה ר' יוסי בג' על ג' הבאות מבגד גדול דבשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה מאביו וה"נ הכא. ונראה לתרץ קושיתם דהא קי"ל בחולין דמקום חתך אסור ביוצא. וא"כ בלא רבינא לא קשה דאין מקבל טומאה בשעת פרישתו מאביו דמקום חתך יפסיק בין הנחתך ואביו ומקום החתך טהור דהא יגע בבית הסתרים. אבל לרבינא דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ומקבל טומאה בבית הסתרים וא"כ כל הבהמה עם מקום החתך נגעו בהיוצא. והא דכתבו התו' בחולין (דף צ"ט) דמקום החתך אין אסור בקדשים היינו מקום החתך דהאימורין דבזה לא גלתה התורה אבל באיסור יוצא דקדשים וחולין תרווייהו מחד קרא נפיק מבשר בשדה טרפה ודאי כמו דאסור בחולין אבר דעובר היוצא עם מקום החתך ה"נ אסור בקדשים דמ"ש. ואף אם תמצא לומר לחלק דבקדשים ביוצא אין אסור מקום חתך דהוה כמו חזרה בפנים אבר דעובר דאין מקום חתך אסור. בכ"ז נוכל לתרץ דבלא רבינא אין יכול להקשות דנוכל לאמר דחתך מעט למעלה בשביל שלא לטמאות אבל לרבינא לא נוכל לתרץ כן דאף בלא חתיכה נטמא כולו ודו"ק

דף פ"ח ע"א והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו' אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל. האגדה הזאת אומרת פרשני ועיין במהרש"א. והנראה בזה דאברהם ראה בנבואה קדושת המקום בעת שהי' עדנה הר והיינו בעת שבנה דוד עליו הבמה ועצר המגפה והתפלל שיענו בהר ההוא בעת צרתם. עיין בברכות (דף ס"ב) ויצחק קראו שדה היינו לאחר החורבן כמו שנאמר ציון שדה תחרש והתפלל שיהי' המקום המרכז אשר יפנו אליו ישראל בתפלתם. אבל יעקב קראו בית וראה את המקום הזה בעת המאושר שהיה בו מקדש בנוי לתלפיות והיה מקום המרכז והקבוץ לחכמה ויראה ומשם שאבו הוראה ומדע והופיע רוח הקודש לישראל. שבטי ישורן הר יקראו וסביבותיו יחנו כל דגלי ישראל

ובזה ניחא הגמ' דשבת (דף פ"ט) דקאמר דלעתיד לבא יאמר הקב"ה להאבות בניכם חטאו ויענו על זה אברהם ויעקב ימחו על קדושת השם ויצחק יעשה חשבון דאין להם פנאי לחטוא דדל עתו של האדם לשינה ומשא ומתן ומיכל וצלויי והנשאר מן העת פלגא עלי ופלגא עליך. והמאמר הזה הוא מן המאמרים התמוהים דמנלן תשובת האבות האלה האם נבואה היא. ולפי דברינו ניחא דאברהם ויעקב ראו את ישראל בעת פריחתם בעת היה עם ישראל עם חפשי ופרנסי ישראל אשרו העם לדרך ה'. וע"כ כאשר חטא ישראל ושטף דיעות הרעות נשרש בלב העם אשר אין כח לעצור ואין תקוה להשיבם לדרך ה', כי מעמדם ברע הוא וילכו מדחי אל דחי וע"כ אין תקנה אלא להאבידם ולהחריבם. לא כן יצחק הוא ראה את ישראל אחר החורבן אשר אומות העולם בגזירותיהם ישיבום למוטב והעם