באר מים חיים (נוסינזון) כז

דלא יצא בהם ידי חובת מצה משום דבעינן שימור לשם מצה ויצא זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. והיינו משום דבעינן עשיה לשמה. וע"כ דקדקו דכל אלה הפסולין בגיטין משום דלא עבדי לשמה כמו חשו"ק פסולין נמי הכא אף באחרים עומדין על גבן. והקשו על הרמב"ם ז"ל דכתב פ"ו מהל' חו"מ הל' ה' דמצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח מלבד שנלושה ביין שמן ודבש דהוה מצה עשירה והקשו כיון דמי פירות אין מחמיצין א"כ לא נתקיים בה מצות שימור לשמה כמו שהוכיח רבא מכאן דמצוה ללתות. ותירצו משום הכי יוצא משום דעבד לשמה בקודם לישה. ותמהני דיהי' יותר טוב השימור דקודם לישה דיוצא בה לבדו אם עשאה לשמה משימור דלישה ואפיה דאינו יוצא בה בלשמה דידה ועוד תמהו כיון דלדברי רבא אינו יוצא משום לשמה אלא בלתיתה והרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו דאסור בלתיתה אלא שצריך לזהור שלא יבואו עליו מים אחר שנקצר א"כ מנ"ל לרבא דמצוה ללתות נימא דהשימור הוא שלא יבוא עליהם מים כמו שכתבו הרי"ף והרמב"ם להלכה. ועוד הקשו על הירושלמי שהביאו התו' בסוכה דמצה ישנה ב"ה מכשירים ואיך מדמה מצה לסוכה דהא בסוכה לא בעינן לשמה וע"כ סוכת גנב"ך כשרה משא"כ במצה דבעינן לשמה. ועוד דמסיק התם א"ר דברי הכל היא דכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה ולמה לי טעמא שלא דיקדק בה לימא דלא עביד לשמה ובעינן לשמה ועוד בחלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאם למכור בשוק דיוצאים בהם משום דכל לשוק מימלך עלייהו הא לא עביד לשמה ובדאורייתא אין ברירה עיין בכ"ז במנחת חינוך מצוה י': אכן הנראה בזה לדעת הרמב"ם ז"ל דלא בעי לשמה אלא דבעי שמירה מעולה מכל צד חימוץ וז"ל פ"ה הל' ט' משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ. וכן כתב הרי"ף ז"ל וכן נראה מדברי רב האי שמכשיר לישת עכו"ם וחשו"ק אם אחרים עומדים על גבן וכן נראה מדברי הרא"ש

והנראה בזה דבאמת ס"ל להגאונים האלה דלא בעו לשמה. ונקדים בזה דיש לדקדק בסוגיתנו דמאי דייק רבא מבציקות של עכו"ם דשימור דלישה לא הוה שימור דהא התם לא הוה שימור מלישה ופתח בשימור דלישה והביא ראיה דשימור דאפיה לא הוה שימור ומאי ס"ד דרבא. והנראה בזה דמושמרתם את המצות ילפינן אף דבכל האיסורים תלינן במצוי וסמכינן אחזקה ואומדנא ואהכרה אבל הכא ילפינן דלשימור דמצות מצוה בעי שימור מעליה ושימור ממש ולא סמכינן אאומדנא והכרה. ודייק רבא דמצוה ללתות משום התנאה לפניו במצות וע"כ שייך למימר דגלתה התורה דלא סמכינן אהכרה דלא החמיצו אם לא עבד בהו שימור ממש. דאם אין מצוה בלתיתא א"כ מדוע לא נסמוך אהכרה זו דלא באו עליהם מים דהא בהכרה זו לית בה ספיקא כלל ונוכל למיקם עלה שפיר והוה כמו עבד בהו שימור דמה לי ראה ומה לי ידע דאטו דיני נפשות הוא ולא שייך בזה לומר דגלתה התורה דלא סמכינן אהכרה כזו. וקאמר וכ"ת דאשימור דלישה קאמרה תורה. דבעי בה שימור ממש ולא סמכינן אאומדנא ואהכרה. וקאמר שימור דלישה לא סגי מדאמר ר"ה בציקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ולעבד להו שימור מאפיה ואילך דהא הכרה דבצק דלא החמיצה הכרה מעליא הוא דלית בה ספיקא כלל וא"כ הוה כדעבד לה שימור כדבארתי וא"כ אם עבד בה שימור מאפיה ואילך הלא קיים בה מצות שימור ומדוע לא יצא מבציקות של עכו"ם ידי חובת מצה אלא על כרחך דבעי שימור משעת קצירה וחוששין שמא באו עליהם מים קודם לישה דלא נוכל למיקם עלה שפיר ובתר רובה לא אזלינן דגלתה התורה דשימור ממש בעינן וא"כ ע"כ דבעינן שימור משעת קצירה. ודחי דילמא דשימור דלישה שפיר הוה שימור ושאני התם דבציקות של עכו"ם דלא עבד בהו שימור משעת לישה והכרה דבצק שלא החמיץ לא הוה כדעבד לה שימור דזימנים ליכא למיקם עלה דמלתא שפיר. וקאמר דאפ"ה לא הדר ביה רבא וסבר דבעי שימור משעת קצירה וכו' וניחא בזה דברי הירושלמי במצה ישנה דא"ר דברי הכל היא כיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה אף דלענין איסורא דבל יראה ובל ימצא סמכינן אידיעתו דלא החמיצה אבל לענין מצת מצוה שימור ממש בעינן. וניחא בזה דברי רבינו שכתב בעיסת הכלבים באין הרועים אוכלים ממנה אין יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה פי' דחיישינן אולי לא דקדק בה כל הצורך כההיא דירושלמי

ובזה ניחא דברי רבינו שכתב פ"ו מהל' חו"מ חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמן אין יוצאים בהם שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאים בה אבל זו משתמרת לענין הזבח. ודקדקו המפרשים מאי בלבד שהוסיף רבינו ועוד אטו בלבד כתיב כדפריך לעיל והנראה בזה דס"ל דטעמא דהכא פסול משום דדקדקו הרבה לעשותם לענין מצות הזבח וע"כ אולי לא דקדקו בהו כל הצורך לענין צד חימוץ דבעי במצת מצוה דבזבח בצד חימוץ סמכינן אסימנים ואהכרה. וכן אמרו דאין עושים חבורה מגרים שמא ידקדקו בו ויביאו אותו לידי פסול וה"נ הרבה הדיוקים שעשו אותה לשם זבח עשה אותה הסח הדעת להשמירה מצד חימוץ. משא"כ בעשה למכור בשוק בדעתו אם לא ימכור לצאת בו ידי מצת מצוה וידקדק הרבה לשמור מצד חימוץ. ובזה ניחא כל הקושיות שהקשינו לעיל. וא"כ נראה בלקח חיטים מעכו"ם וניכר דלא לתתינהו ולא באו עליהם מים דניכרים היטב למכירים נוכל לצאת בה ידי מצת שמורה דהא לרבא סמכינן אהכרה וכ"ש למאן דפליג וסבר דסגי בשמירה דלישה ודו"ק

דף מ"א ע"ב אין מבשלין את הפסח לא במשקים ולא במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהן. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' ק"פ דדוקא במי פירות סכין אבל במים מחויב משום מבשל. ותמהו עליו מנין לקח זה לחלק כן. והנה לקמן אמרינן ת"ר במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין אמרת ק"ו מה מים שאין מפיגים טעמם אסורים שאר משקין שמפיגים טעמם לא כ"ש. רבי אומר במים אין לי אלא מים שאר משקין מנין ת"ל ובשל מבושל מ"מ. וקאמר מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר. וקאמר ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי להו מבעי להו לכדתניא בישלו ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בישלו חייב. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' ק"פ פסק דחייב על צלי קדר והיינו כרבי ופסק נמי דצלאו ואח"כ בישלו חייב והיינו כרבנן ועיין בכ"מ ובל"מ. ועוד תימה מדוע פסק כרבי הא קי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, והנראה בזה לדעת רבינו דה"פ דאיכא בינייהו צלי קדר, דרבי סבר דמבשל מבושל מרבינן כל הנעשה בקדירה דסתם בישול הוא כן ובזה מחייבינן הן בבישלו במי פירות הן צלי קדר לבדו ועיקר הרבוי בבשלו בקדרה דהתורה קפדה על בישול וע"כ סכין אותו במי פירות דזה לאו בישול מקרי, אבל ת"ק סבר דבישול טעמא משום דהמים מפיגים טעמם וכ"ש מי פירות שמפיגין יותר הטעם וא"כ אף סכו במי פירות מפיג הטעם. וא"כ מתני' דלעיל דסכין אותו בהם רבי היא. ועד כאן לא פליגי אלא במי פירות אבל במים דכתוב בפירוש אף רבי מודה לת"ק דסכו מקרי בישול. וקאמר דלרבנן האי מבושל מאי עבדי להו וקאמר לצלאו ואח"כ בישלו דהוה אמינא כיון שצלאו תו אין הבישול מפיג טעם קמ"ל דהבישול דאח"כ מפיג טעמם. אבל לרבי דלא תלוי בהפגת טעם פשיטא דצלאו ואח"כ בשלו חייב כיון דעלו בקדרה וגזירת הכתוב הוא שיהי' צלי אש ולא בקדירה. וע"כ לא קאמר נ"מ שצלאו ואח"כ בישלו דבזה כ"ע מודו. וא"כ כל דברי האמוראים דלקמן אתי' אף אליביה דרבי וע"כ פסק רבינו כרבי דסתם מתני' כותיה כדבארתי: והנראה להביא ראי' לרבינו דאף סיכה אסור במים דבריש