באר מים חיים (נוסינזון) כה

וספק נגע או ספק לא נגע טמאוהו מדרבנן כמו שבארתי בחידושי בנזיר ועשאוהו כאילו איקבע אסורא. אבל ברה"ר כיון דרבים שם לא עשאוהו כאיקבע אסורא. וה"נ אם הספק על שני בתים דהספק על רבים הוה כספק טומאה ברשות הרבים. ובזה ניחא קושית התו' דכאן מדמה לה לספק טומאה ברה"ר ולקמן מדמינן לה לספק טומאה ברה"י. דכאן הספק על שני בתים והוה כמו רה"ר והתם הספק על בית אחד דהוה כמו רה"י: ואף דנכנס ודאי לאחד מן הבתים ובית אחד בודאי צריך לבדוק לא מקרי כמו חתיכה אחת משתי חתיכות. דהתם מיירי במונחים יחד אבל אם אחד בצפון ואחד בדרום ואכל אחד מהם ודאי לא מקרי איקבע איסורא. וכן כתב רבינו בהל' שגגות ובגמ' כריתות אשתו ואחותו בבית אחד אבל בשני בתים לא מקרי איקבע איסורא. ולא דמי לבאו לשאול בב"א. כיון דלפני המורה הם בבת אחת מקרי איקבע איסורא. אבל בשני בתים לא שייך בבת אחת ומה לי אם השאלה בבת אחת הי' אבל האיסורים לאו בבת אחת הם. והא דקאמר הגמ' היינו שני שבילין היינו דבא לאמר דמדמינן לה לספק טומאה ברה"ר אבל ודאי רק לבאו לשאול לזה אחר זה מדמינן לה דהאיסורים לעולם לא יבואו כאן בבת אחת, ולא דמי נמי לבא לשאול עליו ועל חבירו דהתם גזר ר' יוסי אטו באו לשאול בבת אחת אבל הכא לעולם לא יבואו בבת אחת. ובזה ניחא שסיים רבינו בכאן שאין כאן קבוע ועל אלו הבבות קאי שנתן טעם דמ"ש מדין י"א בט' צבורים של מצה ואחד של חמץ ומפרש משום דאין כאן קבוע פי' דאין כאן קביעת אסור משא"כ לעיל והמפרשים דחקו בפי' דברי רבינו בזה ודו"ק

דף כב ע"א פריך לר' אבהו דאמר לא יאכל ולא תאכל איסור הנאה במשמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר לא יאכלו בני ישראל את גה"נ ותנן שולח אדם ירך לעכו"ם וגה"נ בתוכו. ומשני כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה. ופריך הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר. ופרש"י כיון דאין בגידין בנו"ט לאו נבלה מקרי ועץ בעלמא הוא ולא אשתרי בכלל נבלה. והשיגו המפרשים מכאן את הרמב"ם ז"ל דכתב פ"ח מהל' מאכ"א האוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו אסור אחר. הא פסק דאין בגידין בנו"ט וא"כ לא נכלל בכלל נבלה לפום סוגי' דשמעתין. ועוד איך כתב דהאוכל מגה"נ של עולה חייב שתים ובחולין דף פ"ט אמרינן דאי אין בגידין בנו"ט דאין איסור מוקדשין בגידין. ועוד הקשו עליו דפסק כר' אבוה דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אסור הנאה במשמע ופסק דאין בגידין בנו"ט ופסק דגיד הנשה מותר בהנאה ולפום סוגי' דשמעתין הא בהא תליא והוה ליה למיסר בהנאה. והנראה בזה דדעת רבינו כיון דגלתה התורה וקראה אכילה להגיד מקרי אכילה אף לענין נבלה או לענין עולה אף דעל שאר גידין פטור משום נבלה. אף דאין בגידין בנו"ט לאסור תערובות בכ"ז לענין אכילתה גלתה התורה דמקרי אכילה. וכשהותרה נבלה למכור לעכו"ם גידה נמי בכלל מדלא צותה לנקר אותו אבל טמאים דמין אחר הוא ובהם ליכא גילוי דקרא למקרי אכילה אמרינן דגה"נ הוא בכלל כל הגידין דפטור עליהם משום טומאה: וה"פ סוגית הגמ' הניחא למ"ד יש בגידין בנו"ט מוכרח שפיר ממאי דהתורה התירה למכור הנבלה לעכו"ם ולא הצריכה לנקר הגיד דגה"נ מותר בהנאה דהלא מקבל דמים נמי בעד הגיד אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר דאיך מוכח מכאן דגה"נ מותר בהנאה מדהיתירה התורה למכור הנבלה לעכו"ם עם הגיד הלא העכו"ם אינו נותן דמים בעד הגיד. וכהאי גונא כתבו התו' בחולין דף צ"ט ומנלן דמותר בהנאה ליתן לפני כלבו או לתפור בגידין. ולפ"ז ניחא דברי רבינו דודאי בכלל נבלה הוא אלא דמקשה דאין ראי' מדהותר למוכרו בכלל דמותר נמי בשאר הנאה. ורבינו דפסק דמותר בהנאה משום דכיון דסוגיא דעלמא מורה דהלכה כר"י לא דחינן אותה משום קושי' שנאמרה בסוגי' הש"ס שלא בדוכתא דהאי דינא. ולרוחא דמלתא מתרץ דר"ש לטעמיה ופשטא דקרא משמע דמותר למכור הנבלה לעכו"ם, אף אם צריך לגידה ונותן דמים בעד הגיד. והא דאמרינן בחולין דאם אין בגידין בנו"ט דאין איסור מוקדשין נוהג בגיד התם במוקדשים דחייב משום מעילה דהשיעור בהם שוה פרוטה וכיון דאין בגידין בנו"ט לא שוה פרוטה. אבל הרמב"ם ז"ל מיירי בכאן באוכל גה"נ של עולה דכתב פי"א מהל' מעה"ק דעל כזית מחויב משום לאו דלא תוכל לאכול בשעריך ולדעת המ"ל פ"א מהל' מעילה מיירי כאן בלאו דכליל לא תאכל דבזה הלאו השיעור בכזית וע"כ מחייב עלייהו אף דאין בגידין בנו"ט כמו שבארתי. וע"כ כתב רבינו של עולה אבל בשאר מוקדשין דחייב עלייהו רק משום מעילה דהשיעור בהם שוה פרושה וא"כ אם אין בגידין נו"ט ליכא שיעורה וע"כ אמרינן שפיר בחולין בפ' גה"נ דאי אין בגידין בנו"ט אין אסור מוקדשין בגה"נ ודו"ק

דף ל"א ע"ב אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. ופליגי בדזבין מלוה וקדיש מלוה. אביי אמר למפרע הוא גובה כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אישתכח דהשתא קא קני. ופריך תנן עכו"ם שהלוה אושא ש לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותיה דישראל הוה קאי. ומשני הכא במאי עסקינן כשהירהינו אצלו ופרש"י קס"ד השתא דטעמא משום דהוה ליה תורת משכון ובעל חוב קונה משכון. ומסיק לימא כתנאי ישראל שהלוה לעו"ג על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר מאי לאו דקמפלגי דמר סבר למפרע הוא גובה ומר סבר מכאן ולהבא הוא גובה. ודחי ותסברא אימא סיפא אבל עו"ג שהלוה לישראל על חמצו דברי הכל עובר והא איפכא מיבעי ליה למ"ד התם אינו עובר הכא עובר ולמ"ד התם עובר הכא אינו עובר. ומסיק דקמפליגי בדרבי יצחק דאמר שב"ח קונה משכון דת"ק סבר הני מילי ישראל מישראל דקרינא ביה ולך תהי' צדקה אבל ישראל מעכו"ם לא קני וע"כ ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אינו עובר ור"מ סבר דישראל מעכו"ם כ"ש דקני וע"כ עובר אבל עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דברי הכל עובר דעכו"ם מישראל ודאי לא קני. ופריך ממתני' דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה נהי נמי דהירהינו אצלו הא אמרת דעכו"ם מישראל לא קני משכון. ומשני לא קשיא הא דאמר ליה מעכשיו הא דלא אמר ליה מעכשיו והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ד מהל' חו"מ ישראל שהירהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן עד היום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם פסח ואם לא אמר מעכשיו נמצא החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם ואסור בהנאה לאחר הפסח. והשיגו הראב"ד והרא"ש ז"ל דאם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' בלא מעכשיו קני שאין דין אסמכתא לעכו"ם. ודברי הראב"ד מאד נכונים דהא טעמא דאסמכתא דלא גמר בדעתו לקנותו והוה מקח טעות וכיון דאין טעות בעכו"ם ודאי אין דין אסמכתא בעכו"ם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' גו"א הל' י"א דהמשחק בקוביא עם עכו"ם אין בו איסור גזל אלמא אין דין אסמכתא בעכו"ם ועוד הקשו המפרשים הא רבינו ז"ל פסק בפי"א מהל' מכירה הל' ד' דבעירבון אין דין אסמכתא משום שהרי הוא תחת ידו ותירצו בזה דדוקא עירבון משום שב"ח קונה משכון אבל בעכו"ם דלא קני משכון הוה אסמכתא אף אם הוא תחת ידו