באר מים חיים (נוסינזון) כג

מעייל מרה"ר לרה"י לאביי פריך דאית ליה לעיל דף ט' בין לחיים אסור דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי והא דמותר לכתף לבני רה"ר ולבני רה"י על מקום פטור מוקי לה דוקא בגבוה ג' דמדכר וכן באסקופה ארוכה מדכר דדמי לגבוה ג' וה"ה דמצי נמי לאוקמי הכא בגבוה ג'. אבל אנן קי"ל כרבא בההיא דלעיל דמותר לכתף על מקום פטור אף בלא גבוה ג' ולא גזרינן דלמא מעייל מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור וא"כ לא שייך לאקשויי כלל הא דמקשה לאביי וניחוש דלמא מעייל מרה"ר לרה"י. וכאוקימתא דאביי קי"ל דלקמן מייתי לה סתמא דגמ'. ותמיהני על המפרשים דמוקמי הקושיא אליבא דהילכתא הא במקום פטור מותר לכתף ולא חיישינן דלמא מעייל מרה"ר לרה"י וליכא לחלק דהא דמותר לכתף דוקא לעומד ברה"ר או ברה"י אבל לעומד במקום פטור אסור לכתף דהא בגמ' בשבת דף ח: אמרינן בפי' דאפי' לעומד במקום פטור מותר לכתף דמוקי דעומד אדם באסקופה דמקום פטור ונוטל מבעה"ב ונותן לו ונוטל מעני ונותן לו ובלבד שלא יחליפו ודו"ק: מסכת פסחים

דף דע"ב קמ"ל כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה. ופירש"י דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. והתוס' הקשו ע"ז ופירשו דביטול מטעם הפקר הוא דמאחר שביטלו הוה הפקר ויצא מרשותו וכו'. והרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' חמץ ומצה כתב ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע לו ושאין ידוע יבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. והקשה ע"ז הכ"מ והל"מ אם השבתה האמורה בתורה הינו ביטול מניין לו לחלק בין ידוע לשאין ידוע ומדוע כתב רבינו דבחמץ ידוע בעי דוקא שיסיר אותו ולא מהני ביטול. ועוד דלקמן פ"ג הל' ט' כתב דמי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו יבטלנו בלבו וא"כ סבר רבינו דאף לחמץ ידוע מהני ביטול וכתב הכ"מ דטעות סופר בנוסחת דברי רבינו אך בכל הספרים שלפני הב"י והל"מ היה כתוב כהנוסחא שהעתקתי שמחלק רבינו בין ידוע לשאין ידוע ואין לשבש כל הספרים בשביל נוסחא אחת שמצא כתוב שחסר החילוק הזה. ועוד יש לדקדק דלקמן אמרינן דלאחר זמן אסוריה דלאו ברשותיה הוא דנאסר בהנאה לא מצי לבטל ליה ולפי ההסבר שכתב רבינו בטעם הביטול משום דהחשיבו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל למה אין מועיל המחשבה הזאת אחר שש דנאסר בהנאה דלכאורה אדרבה דכ"ש הוא דלאחר אסורו המחשבה הוא בלב שלם. ועוד דמדוע דין התורה דאסרה ההנאה וחשביה כעפר אין מועיל שלא יעבור בבל יראה ומחשבתו מועיל: וכן יש לדקדק לטעם דהפקר דהא דדבר שאין ברשותו אין יכול להפקיר היינו אם הוא ברשות אחר אבל אם הוא ברשות הפקר או באגם ודאי דיכול להפקירו ולהוציא מרשותו וא"כ מה גרע בכך שהתורה הפקירו ומדוע לא יכול להסתלק רשותו ולאפוקי זכי' הקטנה שיש לו בה והנראה בזה אליביה דרבינו דהכי ביאורו דאף דהתורה אסרה בהנאה ואין בה דין גזל ומכר כיון דלא שוה מידי בכ"ז גזרה התורה דיעבור עליו בבל יראה אם הוא יחזיק בו כשלו אבל אם ביטל וגלה דעתו דאף הוא אין מחזיק אותו כשלו אין עובר ולפ"ז אם ביטל ומחזיקו בידו או ברשותו סגור ודאי דעובר ולא מהני ביטלו דמי עדיף ביטולו מביטל דהתורה דלא מהני במחזקו כשלו. ובזה ניחא דברי רבינו שכתב דחמץ ידוע בעי ביעור ולא מהני ביטול דכיון דמחזיק בו ושומרו הרי לא ביטלו משא"כ בשאינו הבעה"ב בביתו המוזכר לקמן פ"ג ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו כיון דלא יחזיק בו כשלו והא דלא יבערנו משום שאינו בביתו מהני שפיר ביטולו: ובזה מדויק דברי רבינו שכתב פ"ג מהל' חו"מ הל' ח' אם לא ביטל קודם שש ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו עובר עליו. אבל במצא חמץ שהיה אבוד אצלו כיון דלא גלה דעתו דמחזיקו כשלו הוה כביטל ולא חל עליו איסור בל יראה: ובזה ניחא קושית השאגת אריה דלמה לוקין בשחט הפסח על חמץ דאולי ביטלו והוה התראת ספק. ולדברי ניחא דבחמץ ידוע דמחזיקו סגור ומשומר אצלו לא מקרי ביטל וכ"ש למ"ד דהיה עמו בעזרה בידו דלא מהני ביטולו. ואחר זמן איסורו דלא מהני ביטול נראה הטעם כיון דכבר חל עליו איסור דלא יראה ולא ימצא אין ביטול ומחשבה מוציא מידי אסור שכבר ירד כדאמרינן דכל הכלים אין עולין מטומאתם אלא בשינוי מעשה ומשעה ששית דחל עליו איסור דרבנן אין ביטולו מוציא מידי איסור שכבר ירד וחל עליו נמי איסור בל יראה ובל ימצא. ובזה מדוייק דברי רבינו שכתב פ"ג מהל' חו"מ הל' ח' אם לא ביטל קודם שש ה"ז עבר על בל יראה ובל ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל ואין הביטול עתה מועיל כלום לפי שאינה ברשותו והכתוב עשאו כאילו ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא פי' כיון דמגזירת הכתוב הוא דעשהו כאילו ברשותו אין מחשבה מועיל להוציא מרשותו שגזרה התורה לעשותו כמו ברשותו והיינו כדבארתי דאין במחשבתו לבטל אסור שכבר ירד. ובזה ניחא אריכות לשון רבינו דלכאורה הוה ליה רק לומר דאין הביטול מועיל משום שאינה ברשותו ולמה ליה לסיים במה דהכתוב עשאו כאילו ברשותו. וכאשר ביארתי ניחא דזה עיקר הטעם דמשום דגזירת הכתוב הוא וע"כ אין יכול לבטל בדבורו ומחשבתו אבל אם היה האסור בדין היה יכול להוציא מרשותו בדבורו כמו כל מקח וממכר וכמו קודם זמן אסורו דבדבורו מפקע ליה מרשותו ודו"ק

דף ה ע"א אמר מר יכול יקבל פקדונות מן העובד כוכבים ת"ל לא ימצא והאמרת שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. לא קשיא הא דקיבל עליו אחריות הא דלא קיבל עליו אחריות. וכתב הרא"ש בסי' ד' וז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל העובד כוכבים או אצל ישראל חבירו ואחריות על הנפקד המפקיד אינו חייב בביעורו אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראיה ממכילתין דתניא התם בבתיכם למה נאמר וכו' ת"ל בבתיכם יצא חמצו של עובד כוכבים ברשות ישראל שהיא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות העובד כוכבים שהוא שלו ואינו ברשותו. וה"ר יונה ז"ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מן התורה כדאמרינן במרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל ולא הבנתי ראיתו וגם לא כתב לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנה ראיה: והנלע"ד דה"פ דהרב ר' יונה ז"ל דממעטינן התם מוגונב מבית האיש בית הקדש ובית גנב ובית שומר לא ממעטינן התם ואדרבה עיקר קרא בגונב מבית שומר כתיב וא"כ ע"כ בית שומר מקרי ביתו ורשותו ולא מצינן למעוטי מביתך בית שומר וכן בתוס' שבועות דף ל"ג ובתוס' ב"ק דף ע' הביאו ג"כ מהא דממעטינן בית גנב דרשות שומר מקרי שפיר ביתו ורשותו והם הן דברי רבינו יונה. וההיא דמכילתין א"כ ע"כ מיירי בגזלן דלא מקרי רשותו וממעטינן ברישא חמצו של עובד כוכבים ברשות ישראל דגזלן ישראל אף דהאחריות על הישראל כיון דבעי למעבד השבה והדין גופו של גזילה בעי להשיב ואסור לאבדו לא מקרי שלו. ולא דמי לנפקד דקיבל עליו אחריות דהתם בפקדון בא לידו וכמלוה דמי לו דקיבל עליו אחריותו ואסורו משוי ליה כמו דכבר נאנס משא"כ הכא דבגזילה בא לידו והשבה מעליא בעי למעבד. והא דכתבו התוס' לקמן דף כ"ט דגזלן לא גרע מקיבל עליו אחריות התם מיירי בלעסו ובלעו דלא יכול לקיים השבה ע"כ מקרי שלו דלא גרע מקיבל עליו אחריות. ובסיפא ממעט חמצו של ישראל דגזלן עובד כוכבים דלאו ברשותו קאי לבערו ולא מחוייב לבזבז ממון להוציאו מיד העובד כוכבים דכיון דאין מחזיק אותו כשלו לא יעבור עליו. ולפ"ז א"ש דרישא וסיפא מיירי בחד גונא דלפי' הגאונים יהיה רישא דממעטינן חמצו של