באר מים חיים (נוסינזון) כ

ניזונת זכתה בגוף המתנה והבעל אוכל פירות וכן כתבו התוס' בקדושין דף כ"ד. ולמ"ד דידה כיד בעלה היינו דאין לה יד לזכות בהפירות ואפי' באינה נזונת וע"כ חשבינן דידה אגידה בו וכידו דמיא וע"כ לא תוכל לזכות לאחרים מיד בעלה כלל דאין אדם מזכה לאחרים ע"י עצמו. והנה הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פ"א מהל' עירובין הל' כ' סתמו דמזכה להם ע"י אשתו והשמיטו סוגיא דנדרים דמוקי לה ביש לה בית באותו חצר משום מיגו דזכי לנפש זכיה לאחריני. והר"ן כתב ע"ז בפ"ב דביצה לדעת הרי"ף דהא דמוקי לה בנדרים ביש לה בית היינו אליביה דר"מ דס"ל דאין קנין לאשה בלא בעלה ולא יכול להקנות לה בע"מ שאין לבעלה רשות בה אבל אנן קי"ל כרבנן דס"ל דיש קנין לרשה בלא בעלה. והנה התירץ הזה לא יתכן להרמב"ם ז"ל דפסק פ"ג מהל' זכיה ומתנה כר"מ ופסק דבעי תרתי לישנא ע"מ שאין לבעלך רשות בהם ושתהיה לכך וכך וע"ש במ"מ ובר"ן בנדרים. והנראה בזה דהיינו טעמא דרבותינו דהשמיטו אוקימתא דרב אשי דנדרים דמוקי לה ביש לה בית באותו מבוי משום דפסקו כאוקימתא דרבא שם לעיל מזה דמודה ר"מ דלזכות לאחרים מיד בעלה זכיה. פי' דהא דאין לה יד דוקא אם אחר יתן לה אבל אם בעלה הוא הנותן הלא הקנה לה ידה וע"כ אמרינן דיש לה יד לזכות במתנה מיד בעלה משום דאמרינן דבעלה הקנה לה היד לזכות בה וזכותה וידה באים כאחת וה"נ בלזכות לאחרים מיד בעלה אמרינן דהקנה לה ידה לזכות להם דמ"ש. ולא קי"ל כחילוקא דרב אשי דמפליג דדוקא ביש לה בית באותו מבו מיגו דזכיה לנפשה יזכי נמי לאחריני. דרבא נמי מפליג בזה בב"מ דף ח' לענין המגביה מציאה לחבירו. ואנן קי"ל דלא כוותיה בזה ואמרינן כי היכי דיש לה יד לזכות לאחרים ביש זכות לנפשיה ה"ה בליכא זכות לנפשיה יכול לזכות לאחרים וה"נ הכא לא מפלגינן בזה. ור"א דמפליג בזה היינו אליביה דהך ברייתא דאמרינן דלא ע"י אשתו וכיון דלא הביא הגמ' זה בדוכתא דעירובין סבר רבינו דלא קי"ל כהאי חילוקא וכהאי אוקימתא. ותמיהני על המ"מ שכתב בפ"ד מהל' זכי' הל' ו' על דברי רבינו דיכול לזכות להם על ידי אשת איש וכתב ע"ז המ"מ דאם בעלה הוא המזכה אין האשה זוכה אלא א"כ יש לה זכות בזה כדאמרינן בנדרים דף פ"ח וכן הגי' הרמ"א בסי' רמ"ג סעיף י"ד. ותמהני על דבריהם הא רבינו לא פסק בפ"א מהלכות עירובין כההיא סוגיא דנדרים כדבארתי ודו"ק

דף פ ע"א ההוא טורזינא דלא אוגיר להו רשותא ואמרי מהו למיגר מדביתהו. אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. מיתיבי נשים שערבו שלא מדעת בעליהם אין עירובן עירוב. ומשני לא קשיא הא דאסר הא דלא אסר. ופירש"י דלא בעינן דעתו באסר ומתני' בדלא אסר כגון חצר שבין שני מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה. וקאמר הכי נמי מסתברא דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף בני המבוי נכנסים לתוך ביתו ונוטלים שיתופם ממנו בעל כרחו רגיל אין שאין רגיל לא ולעיל לא מפליג שמואל ואפי' בלא רגיל מערבת שלא מדעתו אע"כ דלעיל בדאסר והכא בדלא אסר. ופי' התוס' דרגיל אסר כמו פתח הרגיל ושאינו רגיל אינו אוסר ונוטלין שיתופו בע"כ דקאמר היינו של בעל הבית אבל דעת אשתו צריך. והרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' עירובין הלכה ה' כתב אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו והוא שלא יאסור על שכניו אבל אם אוסר אינה מערבת עליו ולא משתתפת אלא מדעתו כיצד אוסר כגון שאומר איני מערב עמכם ואינו משתתף עמכם. ופירשו המפרשים היינו בדמיחה על אשתו והקשה הכ"מ איך יפרנס רבינו הסוגיא במאי דקאמר רגיל אין שאינו רגיל לא וכתב דלא גריס לה רבינו. והראב"ד ז"ל השיגו הא טורזינא מיחה על אשתו. ועוד יש לדקדק בדבר רבינו דבהל' ב' כתב דבני מבוי נוטלים שיתופם בע"כ ומשמע דמיחה. וכן לא כתב שם דבעינן דעת אשתו. והנראה בזה דרבינו אזיל לטעמיה דכתב לעיל בהל' ב' באחד מבני מבוי שביקש מחבירו יין או שמן קודם השבת ולא נתן בטל השיתוף שהרי גילה דעתו שאינם כשותפין שאין מקפידין זע"ז. דס"ל דבעינן דיהיה כחבורה אחת שאינם מקפידים מלותר לחבירו דברים קטנים. וה"נ כיון דאמר אינו מערב ואינו משתף והסתלק עצמו מהחבורה והשותפות א"כ אפי' זיכה לו אחר העירוב והשיתוף אוסר וזהו הפי' דאוסר. אבל אם לא הסתלק עצמו מן החבורה אלא דאינו חפץ לתת העירוב אפי' אם מיחה באשתו מלתן העירוב בזה אמרינן דאשתו נותנת בעל כרחו ובני מבוי נוטלין בע"כ. והא דקאמר רגיל אין שאין רגיל לא ה"פ רגיל דרגיל עמהם והוא מבני חבורתם מהני עירוב ונוטלים ממנו בע"כ אבל אינו רגיל עמהם כיון דלא חפץ להיות בחבורתם לא מהני בע"כ. וא"ש הסייעתא דבפי' מחלק שמואל בין אוסר ללא אוסר והיינו אין רגיל לרגיל. וא"ש בההיא טורזינא דמשכרת בע"כ ואף אם מיחה דלא איכפת לן בהמחאתו וכן משמע מרבינו ז"ל פ"ב דמשכרת בע"כ

והא דאמר אביי לעיל דף ס"ח ואי אקנו להו פיתא בסלא כיון דאי בעי להו מינאי ולא אפשר ליתבה נהלייהו בטל השיתוף דתניא אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף ואף דאביי לא הסתלק מבני החבורה. התם ה"פ דאביי מסברא קאמר דבעינן שיתוף וזיכוי גמור אלא דמביא ראיה דבטל השיתוף מעיקרא היכי דאיגלאי מלתא דאינו שיתוף גמור ואינם בני חד חבורה וה"נ איגלאי מלתא דלאו זיכוי גמור הוה ודו"ק

דף פ"ז ע"א אמת המים העוברת בין החלונות פחות מג' משלשל דלי וממלא ג' אין משלשל דלי וממלא רשב"ג אומר פחות מד' משלשל דלי וממלא ד' אין משלשל דלי וממלא. במאי עסקינן. פירש"י הא שיעורה דג' וד'. אילימא באמת המים גופה אלא הא דאמר רב דימי אמר ר' יוחנן אין כרמלית פחותא מד' לימא כתנאי אמרה לשמעתיה. אלא באגפיה ולהחליף והאמר רב דימי אר"י מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"י ולבני רה"ר לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ומשני התם רשויות דאורייתא הכא רשויות דרבנן. ופירש רש"י ברשויות דרבנן אף מחליפין דרך מקום פטור ואף דרב דימי חשיב מקום פטור פחות מד' והכא קאמרי רבנן דוקא פחות מג' הוה מקום פטור. ותירץ רש"י ז"ל דהתם בין רשויות דאורייתא דחשיבי הוה פחות מד' מקום פטור אבל לגבי כרמלית לא בטיל מכי הוה רוחב ג'. ויש לדקדק דא"כ לעיל דס"ד באמת המים גופה לישני כי הא דאף התם מיירי ברשויות דרבנן. ופריך והא ר' יוחנן ברשויות דרבנן נמי אמר וכו'. ומשני ההיא זעירי אמרה משמיה דר"י אבל רב דימי משמיה ס"ל דמותר להחליף כן פרש"י. ופריך ולזעירי קשיא. ומשני זעירי מוקי לה באמת המים גופה. ורב דימי פירש"י דאמר אין כרמלית פחותה מד' תנאי היא. ופריך ותהוי כי חורי כרמלית. ופירש"י האי אמה אפי' לית בה שיעורה ליתסר משום חורי כרמלית הואיל ויש בה שיעור כרמלית קודם שתכנס לעיר השתא נמי תתסר דמכרמלית אתיא. ומשני אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו אין חורין לכרמלית. רב אשי אמר אפילו תימא יש חורין לכרמלית ה"מ בסמוכה הכא במופלגת. רבינא אמר כגון דעבד לה ניפקא אפומה ואזדו רבנן לטעמייהו ורשב"ג לטעמיה. ופירש רש"י דרבינא אתא לשנויי הברייתא דהאי שיעורה דג' וד' לא באמה גופה ולא באגפיה ולהחליף אלא דעבד לה ניפקא אפומה בכניסה ויציאה בתוך אוגנה ולא חברה באמצע ואמרי רבנן דפחות מג' אמרינן לבוד אבל ג' פרצה היא ורשב"ג לטעמיה דבד' אמרינן לבוד. וז"ל הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' שבת הל' י"ד אמת המים העוברת בין החצירות וחלונות פתוחות אליה אם אין בה כשיעור משלשלין דלי מן החלונות וממלאים ממנה בשבת בד"א כשאינה מופלגת מן הכותל ג' טפחים אבל אם