באר מים חיים (נוסינזון) יט

אל הקצה ולא בין שתי רוחב קצי הקשת וטעמא משום דבעינן שיהא בההיקף הבלעת תחומים. וכן הכא דבעי מיניה רבא מאביי כמה יהיה בין חצון לחצון היינו נמי בההיקף באם ילך דרך האמצעית. ועל זה קאמר דאפילו ארבע אלפים אבל ברוחב כבר פי' המשנה דיהיה רק שני פעמים קמ"א ושליש דאיכא הבלעת קרפיפות דשלש עירות וע"כ אמרינן רואים אבל אין רואים בזה על רוחב כפר האמצעי דכולי האי לא אמרינן כיון דליכא בתים. ופריך והא בעיר העשויה כקשת בעינן שיהיה פחות מארבע אלפים ההיקף וק"ו כאן דליכא בתים ומשני דהתם ליכא למימר מלא דהא שני הראשים רחוקים הם אבל הכא דליכא בינייהו אלא רפ"ג פחות שליש דאיכא הבלעת קרפיפות אמרינן מלא ורואים

ומסתייע להדין פירושא דכתב רבינו בהל' י"א בגיא דמבליעו בחבל המדה והוא שיהיה בעמקו פחות מד' אלפים ולקח זה מפי' שם בגמ' ועיין במ"מ. ונראה דה"פ שיהיה מדידת השיפועים פחות מד' אלפים דלהוי הבלעת תחומים אבל ביותר מזה מודדים כל העמק. ואי לאו הכי הוה דברי רבינו כהלכתא בלא טעמא וכדברי נביאות. וא"כ נראה ק"ו דבעיר העשויה כקשת דבעינן הבלעת תחומים בההיקף להבליע היתר. וכן כתב המ"מ בשם הרשב"א דמעיר העשויה כקשת לקח זה רבינו. והא דאמרינן לעיל דף מ"ד בשבת במערה שתוכה ארבע אלפים כיון דבגגה פחות מארבע אלפים דמהלך את כולה וחוצה לה אלפים דהבלעת תחומים מלתא היא. התם מקלינן דשבת באויר מחיצות. וזה דקאמר התם ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת. והא דאמרינן לעיל דאפי' יותר מב' אלפים מהיתר לקשת היינו בצד אחד הוא יותר משני אלפים אבל צד השני קצר הוא כדי שיהיה ההיקף פחות מד' אלפים ודו"ק

דף ע ע"א בעא מיניה אביי מרבה ה' ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהם ולא עירב צריך לבטל לכל אחד ואחד או לא. אמר לו צריך לבטל לכל אחד ואחד. ופי' התוס' דלא שמיע ליה ברייתא דלעיל דף כ"ו דפלוגתא דר"א ורבנן היא וכו'. ואתיביה אביי דתניא דאחד שלא עירב מבטל רשות לאחד שעירב ה"ד אי דליכא אחרינא בהדיה מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא וקתני לאחד שעירב. ושני רבה הב"ע דהוה ומיית. ופריך אימא סיפא אבל אין אחד שעירב נותן רשות לאחד שלא עירב ואי דהוה ומיית אמאי לא וכו'. ומשני מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא פי' דרישא מיירי בדמיית וסיפא מיירי בדלא מיית. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' עירובין הל' ב' פסק דהמבטל רשות חצירו צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש. ובהל' ד' כתב אחד שעירב אינו מבטל רשות לאחד שלא עירב אבל האחד שלא עירב מבטל רשות לאחד שעירב. והשיגו עליו דכיון דפסק דצריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש הוה ליה לפרושי הסיפא דמיירי בדמיית ומדברי רבינו נראה דבכונה השמיט האוקימתא דגמרא דלא העתיק מהברייתא רק אלו שתי הבבות דמקשה מינייהו אביי לרבה. והנראה לענ"ד בזה דרבינו מפרש דאבעי' דאביי מרבה לאו היינו כפלוגתא דר"א ורבנן דפליגי אם ביטל לאחד בסתם אם הוה כמו ביטל לכולהו ופסק בזה כרבנן דצריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש. אבל הכא מיבעיא ליה לאביי אם ביטל רק לאחד בפירוש לר"א ולרבנן בסתמא אם מועיל הביטול לאותו אחד דאפשר דהנך דעירבו עמיה לא אסרי עליה דכחד חשיבי או דבעינן שיבטל לכולהו ואם ביטל לאחד אסרי הנך עליה אף שעירבו עמו. ופסק רבינו בזה לקולא כאביי דמועיל הביטול לאחד והנך שעירבו עמו לא אסרי עליה. דפשטות הברייתא כוותיה דלרבה צריך לאוקמי בשינויי דחיקי דמיית האחד ורישא וסיפא לאו בחדא גווני מיירי. ועוד דהלכה כדבר המיקל בעירובין ודו"ק

דף עח ע"א אמר ר"ה עמוד ברה"ר גבוה י' ורוחב ד' ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו. אמר רב אדא בר אהבה ובגבוה שלשה. אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע"פ שאין גבוה שלשה מ"ט לא משתמש ליה. רב אשי אמר אפי' שגבוה ג' מ"ט אפשר דתליא בה מידי. ופירש"י דרב אשי פליג על עיקר הדין דר"ה דלא ממעט. ואין לישנא דהגמ' משמע כן דהוה ליה לפרש דפליג ולא כבלשון רבותא אלישנא דאביי ורבא. והרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות שבת הל' ט' כתב עמוד ברה"ר גבוה י' ורוחב ד' ה"ז רה"י נעץ בגובהו יתד כ"ש אפי' אינו גבוה ג' הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו ה"ז ממעטו ונעשה כרמלית ואין מודדין לו אלא מן היתד ולמעלה ואפי' מלאוהו כולו ביתדות ה"ז ממעט גובהו שהרי תולין באותן היתדות ומשתמשים בהם. ודחקו המפרשים ליישב דברי רבינו בטעמיה ולפרש הסוגיא אליביה דאם פסק כר"ה ואביי ורבא ודלא כרב אשי איך הביא טעם דרב אשי משום דראוי לתלות בו מידי אדרבה משום זה לא הוה ליה למעט. ובדאו גי' חדשה בש"ס לרבינו אשר לא נמצא בהספרים והבינו בדברי רבינו דהיתד נעץ מן הצד והשקלא והטריא לענין למדוד מן היתד למעלה הי' טפחים. ולא משמע כן בדברי רבינו שכתב בגובהו דמשמע למעלה. ועוד דמי עדיף האי יתד מסולם או מדרגה הלא אמרו סולם תורת מחיצה עליו וכן בהר המתלקט י' מודדים לו מתחתיתו ואף דרבים משתמשים בתחתיתם. ועוד דבפי' אמרו לעיל באילן שרבים מכתפים על הטפח הט' דהיה רה"ר ובטפח יותר הוה רה"י ומודדים מתחתיתו. ודחקו לפרש הסוגיא לרבינו אף להגירסא אשר בדאו. והנראה לע"ד בזה דבאמת גי' רבינו כגי' הספרים ופירושו בזה בגובהו למעלה בגבה קאמר כפירש"י. והא דקאמר ואין מודדין לו אלא מן היתד ולמעלה ה"פ דאתא לשנויי דהלא אין ברוחבו נשאר ד' על ד' ואיך הוה כרמלית וע"ז קאמר דמודדין למעלה מן היתד ומצטרפין התחתון לעליון וחזינן כאילו הוא שוה למעלה דהיתד כיון דראוי להשתמש בו ע"י תליה. וה"פ הסוגיא אליביה אמר ראב"א ובגבוה ג' דאז עושה היתד כולו למקום פטור כיון דאין במקום אחד רוחב ארבע. אביי ורבא דאמרי תרווייהו אפי' אין גבוה ג' ה"ז ממעטו וע"כ לא דלהוי מקום פטור קאמרי דהא אין גבוה ג' ובכ"מ מצטרפי אהדדי אלא דלהוי כרמלית קאמרי כיון דלא משתמש בטוב היה כרמלית כמו בית שאין בתוכו י' אף דחלוק מרה"ר במחיצות גמורות ועל גגו הוה רה"י כיון דלא משתמש להדי הוה כרמלית וה"נ בעמוד שנעץ בו יתד אף שאין גבוה שלשה ולא הוה מקום פטור. וע"ז קאמר רב אשי דאפי' בגבוה שלשה לא הוה מקום פטור אלא כרמלית כיון דיכול לתלות בו מידי ולהשתמש מצטרפין התחתון לעליון. וא"ש דאפי' דרב אשי קאי על אביי ורבא דלהוי כרמלית בגבוה ג' כמו באין גבוה ולפלוגי על ראב"א אתא דסבר דבגבוה ג' הוה מקום פטור. והנה לענין רבותא דהוי כרמלית ולא מקום פטור הוה רבותא טפי דאפי' גבוה ג' הוה כרמלית אבל לענין למעוטי מרה"י דלא משווינן לה לרה"י הוה רבותא טפי אפילו באין גבוה ג'. ובזה מדוייק דברי רבינו דכתב אפי' באין גבוה ג' פי' דממעטו דלא הוה רה"י אלא כרמלית ואפי' מלאוהו כולו ביתדות לא הוה מקום פטור אלא כרמלית כיון דראוי להשתמש ע"י תלייה ודו"ק: רף עט ע"ב ומזכה להם ע"י אשתו וכתבו התוספות דבנדרים דף פ"ח מוקי לה שיש לה בית באותו מבוי דמיגו דזכי לנפשה זכיה נמי לאחריני אבל אין לה בית לא דיד אשה כיד בעלה. והקשו ע"ז דבמאי מיירי אי במקבלת פרס הא אינה צריכה לזכות לעצמה וכו' ואי אינה מקבלת פרס אפי' אין לה בית נמי תזכה דאין ידה כיד בעלה במעשה ידיה כיון דלא זיין לה. ותמיהני על דבריהם דמאי ענין ידה כידו לענין מעשה ידיה דהפלוגתא אם יש לה יד היינו דתזכה במתנה והבעל לא יאכל פירות והן בניזונת והן באינה