באר מים חיים (נוסינזון) קנא

עליו אלא להקל עליו שאם היה לו פטר חמור ששוה עשרה סלעים יש לו לפדותו בשה שוה דינר ולא יהא זה חמור מן ההקדש שנפדה בכסף בשויו בד"א כשהיה דמי פטר חמור מג' זוזים ולמעלה אבל אם היה דמיו פחות מג' זזים אין פודים אותו אלא בשה או בג' זזים ועין יפה לא יפחות מסלע ועין רעה בחצי סלע ובינונית בג' זוזים. והשיגו עליו דמהסוגיא משמע דהני שיעורים נאמרו לענין השה ולא לענין דמיו כדאמר קשיא הילכתא אהילכתא. ועוד מדוע השמיט החילוק בין מבא לימלוך ובין מבעושה לעצמו. והמפרשים תי' בזה בתי' הכולל שהיה לו לרבינו גירסא אחרת אשר לא נמצא בכל הספרים. והנראה בזה דרבינו מפרש דמעשה דר"י נשיאה ששלח לר' טרפון מיירי בפודה במעות וכן משמע פשטות הלשון. ולא הוה כפלוגתא דחכמים ור' יוסי בר ר' יהודה בענין שויו דהשה דבזה כבר איפסקא הילכתא אפי' בפטרוזא בת דנקא ולא אמרו כלל בזה עין יפה ועין רעה. ופסיק רבא הילכתא ברגי' דהיינו בג' זוזים ומשמע דאתא לאפוקי מר' טרפון דאמר עין רעה ועין יפה. ופריך קשיא הילכתא אהילכתא דהא דר' טרפון נמי הילכתא הוא כדאמר הרי אמרו ואיך פסק רבא דלא כוותיה. ומשני כאן בבא לימלוך אמרינן ליה מדה ממוצעת בג' זהו' ואם עושה מעצמו בזה אמרו דעין יפה בסלע ורעה בחצי סלע ובינונית ברגיא. וא"כ כל דברי רבינו מבוארים בגמרא ולא השמיט כלום מהסוגיא ודו"ק

דף מח ע"א מי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים וכו' מת האב והבנים קיימים ר"מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין. ר"י אומר נתחייבו הנכסים. ופריך דמית האב אימת אילימא דמת לאחר ל' יום בהא אמר ר"מ כי חלקו פטורים והא אישתעבדן להו לנכסי אלא דמית בתוך שלשים יום מ"ש כי חלקו דאזיל לגבי דהאי ומדחי ליה ואזיל לגבי דהאי ומדחי ליה כי לא חלקו נמי ליזול לגבי האי ולדחיה וליזול לגבי האי ולדחיה א"ר ירמיה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בע"ח גובה אותה מהם דאמר ליה אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברא מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא. אמר רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין ביה מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ולערב מצי תבע והתנן וכו' וקיימא לן דלא יתבע מן הערב תחילה. אלא אמר רבא לעולם לאחר שלשים וכו'. ואיכא דמתנו לה אסיפא דאמר ר' יהודה נתחייבו הנכסים דמת האב אימת אילימא דמת לאחר שלשים מכלל דר"מ סבר כי חלקו פטורין הא אישתעבדו להו נכסי אלא בתוך שלשים כי חלקו אמאי מחייב ר"י ליזול לגבי דהאי ולדחיה ולגבי דהאי ולדחיה. אמר ר' ירמיה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קאי שקילנא ואי בחברך מסיקנא משתעבדי לי מקמי דידך. אמר רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין ביה וכו' כלישנא קמא: והנה הרמב"ם ז"ל כתב מת האב קודם שפדאום בין מת תוך שלשים בין מת לאחר שלשים והבנים קיימים נותנים בין שניהם חמשה סלעים אפי' חלקו כבר הנכסים והוא כנגד הסוגיא. ותי' הכ"מ דפסק כלישנא קמא דרק לר' מאיר דייקינן ומקשינן אבל לר"י דהילכתא כוותיה לא מקשינן מידי ותי' תמוה דמ"ט קשה אליבא דר"מ ללישנא קמא יותר מאליבא דר' יהודה ואם לר"י ניחא דנתחייבו הנכסים לאחר מיתה כן נימא לר"מ בלא חלקו בכ"ז חלקו מפקיע השיעבוד כמו למסקנא במת לאחר שלשים יום. ועוד איך נוכל לאמר דנתחייב האב במת קודם שלשים יום וע"כ צריך לתרץ או כדרבי ירמיה או דמיירי לאחר שלשים כאוקימתא דרבא. ועוד יש לדקדק בהסוגיא מ"ט ללישנא בתרא מקשה לר' יהודה רק מחלקו ולא מקשה נמי אלא חלקו כמו ללישנא קמא. והנראה בזה דבאמת הכא עדיפא משני יוסף בן שמעון שלקחו שדה בשותפות או שלקח אחד שדה מחבירו דאין בעל חוב גובה מהם ממ"נ כמו שמקשה רבא דהתם כל אחד טוען ברי והמלוה יטעון על כל אחד בספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף דלהנכסים שנשתתפו או לקח אחד מחבירו אתא עלייהו בממ"נ אמרינן קם דיניה וכבר נתייאש מן החוב. אבל הכא שניהם טוענים ספק ואיכא דררא דממוניה והיכא דאיכא רוב לחיובא וחזקת חיוב כמו בשני אנשים שאחד בכרה אשתו ואחד לא בכרה וילדו שני זכרים ונקבה פסק רבינו דחייב ולא הוה ככל ממון דלא אזלינן בתר רובא. וע"כ היכא דאיכא ממ"נ על הנכסים שפיר נתחייבו הנכסים ואדרבה אין ספיקייהו מוציא מידי ודאי החוב ועוד דהנכסים היה להם בשותפות קודם שבא החוב וע"כ לא שייך בזה קם דינא ויאוש דהא תיכף שבא ספק החוב נתחייבו הנכסים דאית ליה עלייהו טענת ממ"נ ושפיר גובה דהכא עדיף מרוב לחיוב דלקמן: ור' ירמיה דמדמי לה לשני יוסף בן שמעון שיגבה בעל חוב מהם בטענת ממ"נ אזיל לטעמיה דאית ליה ביבמות (דף ל"ז) הדר דינא בכל מקום ודייק דכיון דבדלא חלקו יכול לגבות וע"כ משום דיבוא עליהם בממ"נ אם כן אף בעל חוב של שני יוסף בן שמעון יכול לגבות מהם בממ"נ שדה שלקחו בשותפות ולא מחלק דהתם השותפות בא אחר החוב וקם דינא משא"כ כאן דהא ס"ל הדר דינא. וכן דייק ר' ירמיה בלישנא בתרא מר' יהודה דס"ל דאף בחלקו נתחייבו הנכסים וא"כ גובה בעל חוב של שני יוסף בן שמעון שדה שלקח אחד מחבירו דאית ליה נמי ממ"נ ור' מאיר פליג בחלקו וסבר דחלקו לא דאזיל לטעמיה דאית ליה ברירה ונתבטל הממ"נ ועוד דחלקו מבטל השיעבוד. ותרווייהו לשני לא פליגי אהדדי ור' ירמיה בלישנא קמא מפרש טעמא דר"מ ובלישנא בתרא מפרש טעמא דר' יהודה: ורבא דחי דלא דמי האי ממ"נ לשני יוסף בן שמעון שלקחו שדה בשותפות או שלקח שדה מחבירו דהתם הבעל חוב בא על הנכסים רק מכח טענת ערב וכיון דמיניה לא יכול לגבות אמרינן קם דיניה ולא דמי לדהכא דליכא טענה וכפירה וטענתייהו בספק וע"כ מהני הממ"נ דלא שייך בזה קם דינא ואין ספק מוציא מידי ודאי דהא יכול לגבות כאן בספק היכי דאיכא רובא לחיובא וכ"ש היכי דבא עליהם בממ"נ. ומוקי לה רבא דפלוגתייהו במת לאחר שלשים יום דהחוב מכח אביהם דסבר רבא דהיכי דהחוב בא מכח עצמן לא שייך לפלוגי לר' מאיר בין חלקו ללא חלקו דאם בלא חלקו יגבה משום ממ"נ אף חלקו נמי לא מהני תפיסת ספק להוציא מידי ודאי ואם בחלקו לא יגבה משום ברירה וליכא ממ"נ א"כ אף בלא חלקו הוה כמו נתברר דחלק אחד לבכור וחלק אחד לפשוט וליכא הממ"נ הזה אלא הא דמחלק ר"מ בין חלקו ללא חלקו היינו היכי דהחוב בא מכח אביהם במת לאחר שלשים ומטעמא דפריש רבא אבל במת בתוך שלשים כיון דסבר ר"מ דבחלקו אין גובה ה"ה בלא חלקו דלית ליה לר"מ לגבות משום ממ"נ כדבארתי. אבל ר' יהודה סתמא קאמר ולא מפליג בין תוך שלשים לאחר שלשים והיכי דהחוב בא מכח אביהם במת לאחר שלשים פליג עליה דרבי מאיר דחלקו לא מהני משום דיורשים הוו דלית ליה ברירה ואפי' היכי דהחוב בא מחמת עצמן נמי תמיד גובה ואף חלקו לא מהני לאפוקי השיעבוד כיון דיבוא עליהם בממ"נ ואזיל לטעמיה דלית ליה ברירה ושפיר איכא הממ"נ בין חלקו ובין לא חלקו. וא"כ לא סתרי דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דמאי דפי' במשנה דמיירי פלוגתייהו לאחר שלשים כאוקימתא דרבא דבאמת פלוגתייהו ע"כ מיירי לאחר שלשים מדמפליג ר' מאיר בין חלקו ללא חלקו. אבל בחבורו דפסק כרבי יהודה אין נפקא מינה בין בתוך שלשים לאחר שלשים כדבארתי ודו"ק: מסכת נדה

דף כא ע"ב בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא הרואה דם בשפופרת מהו בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת. א"ל בבשרה ולא בשפופרת. לימא שפופרת תנאי היא דתניא המפלת חתיכה אע"פ שמלאה דם טהורה וכו' וחכמים אומרים אין זה דם נדה אלא דם חתיכה חכמים היינו ת"ק