באר מים חיים (נוסינזון) קמט

אלא בצבי הבא על התיישה דלר"א דס"ל דפלגא לא מהני למקרי שה וע"כ אולי חוששין לזרע האב וליכא רק פלגא שה והתורה לא קרי לזה שה עד דאיכא כולו או רובו וע"כ פטור ממתנות ורבנן סברי כיון דפלגא שה ודאי איכא כאן וע"כ חייב בחצי מתנות אבל בתייש הבא על הצביה דאולי אין חוששין לזרע האב וליכא פלגא אלא מקצת אף דהמקצת לא תתבטל בכ"ז יכול לומר ליה אייתי ראייה כמה אית ביה וברר חלקך ואתן לך: ולענין כיסוי לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה ואין מכסין ביו"ט לרבנן דאולי אין חוששין לזרע האב דליכא ביה רק מקצת מהאב ואף דבחיי הבהמה לא תתבטל המקצת דנראה וניכר בהבהמה אבל לאחר שחיטה לא מחללינן יו"ט בשביל מקצתו אבל בתייש הבא על הצביה לרבנן לשחוט ולכסי דהא איכא ודאי פלגא דחיובא. ונראה דר"פ סבר כרבא רבו בביצה דהטעם דאין מכסין לכוי ביו"ט משום דאפר כירה אין מוכן לספק וע"כ בדאיכא פלגא מכסין ביו"ט דלאו ספק הוא אבל להטעם דהתרת חלבו חלבו ודאי אסור בין ולד מצבי הבא על התיישה ובין מתייש הבא על הצביה כדבארתי כיון דמקצת תייש ודאי איכא כאן ולא תתבטל לרבנן. וע"כ סתים הרמב"ם בזה דאין מכסין דמו ביו"ט בכל אנפי בין בצבי הבא על התיישה ובין בתייש הבא על הצביה ודלא כסוגיא דידן: ואתי שפיר דברי רבינו שכתב פ"ט דכלאים דהנולדים מן הכלאים אם היה אמותיהם שני מינים לוקה וכן אם הרכיב על מין אמו לוקה שהקשו עליו ממ"נ דאם חוששין לזרע האב מ"ט לוקה ברישא ואם אין חוששין מ"ט לוקה בסיפא ולמה שבארתי ניחא דבין חוששין ובין אין חוששין כיון דמקצת ודאי איכא ממין אחר והמקצת לא תתבטל ושמו עליו דשה אפי' מקצת שה וע"כ לוקה הן עם אמו והן זה עם זה כמו המרביע שור פסולי המוקדשין עם חולין

ובזה ניחא שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' כלאים דהעושה מלאכה בשני מיני בהמה וחיה והיה אחד מהם מין טהורה והשני מין טמאה הרי זה לוקה שנאמר לא תחרוש בשור וחמור יחדו אבל מדברי סופרים שכל שני מינים שהם אסור בהרבעה אסורים לחרוש בהם ולמשוך ולהנהיגם ומכין בזה מכות מרדות. ותמהו עליו מניין לו זה החילוק. והנראה דלקח זה מסוגיא דהכא שאמרינן דשני מיני פרידה אסורים בהנהגה משמע דחדא פרידה מותרת בהנהגה ודלא כאיסי בן יהודה דירושלמי. וקשה לרבינו דמ"ש משור פסולי המוקדשים דאסור בהנהגה אף דחד גופא כיון דעשאו הכתוב כשני גופים וה"נ אף דחד גופא כיון דמורכב מתרי מיני וכל מין שמו עליו דשה אפי' מקצת שה ומ"ט מותר. וע"ז יחלק דמן התורה אין אסור אלא תרי מיני מחד טמאה וחד טהורה ושור פסולי המוקדשים מחשב כמורכב מתרי מיני טמאה וטהורה כדביאר רבינו דהקדש וחולין מעורבים זה בזה והקדש הוה כמו טמאה משא"כ בתרי מיני דשניהם טהורים או טמאים איסורו רק מדרבנן ובחד גופא לא גזרו רבנן ודו"ק

דף קב ע"א אמר רב אבר מן החי צריך כזית מאי טעמא אכילה כתיבה ביה. ומסיק במשהו בשר גידים ועצמות. ת"ש דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכ"ש ופירש רש"י דמקשה מרישא דאמרינן בחייה בכ"ש אלמא לא בעינן כזית. ומשני דה"נ במשהו בשר גידים ועצמות. ת"ש נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר ור"א בר' שמעון מחייב אמר ר"א בר' שמעון ק"ו על אבר ממנה חייב על כולה לא כ"ש חנקה ואכלה דברי הכל בכזית עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר בחייה לאברים עומדת ומר סבר בחייה לאו לאברים עומדת דכולי עלמא מיהו לא בעינן כזית. אמר ר"נ במשהו בשר גידים ועצמות. ופריך ומי איכא דבכולה לית בה כזית בשר ובחד אבר אית כזית במשהו בשר גידים ועצמות. ומשני דמשכחת לה. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' מאכלות אסורות הל' ג' האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבילה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו ואם אכלו אחר שמת עד שיהיה בו כזית ואע"פ שאין בכולו בשר כזית הואיל ויש בכולו כזית חייב עליו משום נבלה. והשיגו עליו דמסוגיין משמע דמשום אבר מן החי מחייב באכל צפור טהורה בחייה דמקשה מיניה לרב. וכן לקמן בפלוגתא דרבי ור"א בר' שמעון אמרינן משום דלאברים עומדת מחייב בכ"ש. וכן מה שכתב רבינו באם אכלו אחר שמת מצטרפים העצמות וגידים הא כתב רבינו לקמן בהל' י"ח דהעצמות וגידים וכל שאינו ראוי לאכילה אינם מצטרפין לכזית. וכן משמע בהא דאמרינן הכא חנקה ואכלה דברי הכל בכזית ומשמע בשר לבדו דהא רישא במשהו מוקי בכזית בהצטרף גידים ועצמות. ועוד יש להקשות לרבינו קושית התוס' דלעיל (צ"ו) דמקשו לרב דבעי באמ"ה כזית משום דאכילה כתיב ביה דלמא דאכילה דכתיב ביה אתא דאם איכא ד' וה' זתים דמחייב אכזית ממנו כדאמרינן לעיל. ותירצו דבאמ"ה לא מחייב בחד זית עד שיאכל כל האבר ורבינו כתב לקמן בפ"ה דמחייב בכזית דפירש מאבר מן החי וא"כ קשה קושית התוס'. והנראה בזה לדעת רבינו דבריה מקרי כל דבר שיש בו נשמה וחי הוא וע"כ גיד דאסוריה חל מחיים מקרי בריית נשמה וכן נבילה באכלה מחיים ס"ל לרבינו דמקרי בריה. ומחיים מחויב משום נבילה דכיון דלא שחטה נבילה היא וכל בעלי חיים השואפים אויר ידוע כאשר ימנע מהם האויר ברגע ימותו וע"כ בבליעה תיכף מתה היא בכ"ז כיון דבלע מחיים מחשיבי אכילתו וחייב בכ"ש. וחלב שאע"פ שחל אסוריה מחיים לא מקרי בריה כיון דאין בו שלימות דמפוזר על הרבה איברים, אבל חנקה ואכלה בטלה ממנה החשיבות בריה לחייב בכל שהוא כיון דאיסור נבילה לא באתה אלא אחרי מיתתה ומחיים היתה מותרת בשחיטה. וכן אבר מן החי תבא חיובו רק אחרי שפירש וע"כ לא מקרי בריה. בכ"ז מצרפינן בדתרווייהו הגידים והעצמות אם הם שלמים כמו שכתבו התוס' לעיל כיון דשמם אשר קרא להם התורה משמע על שלמותם בין שהוא גדול או קטן וע"כ חייב באכלה כולה עם הגידים והעצמות אלא דבעינן שיהיה בכולם ביחד כזית כיון דאכילה כתיב בהו. וליכא לחיובי אף בפחות מכזית ואכילה דכתיב בהו אדאיכא ד' וה' זיתים דמחויב בחד זית. דכיון דלאו בריה דנשמה הם לא חשיבי למקרי אכילה פחות מכזית ולא דמו לגיד. והכלל בזה לרבינו דנבילה שלמה ואבר מן החי שוים דתרווייהו לא מקרי בריה ולא מחוייב עלייהו עד דאכיל כזית אלא דמצרפינן הגידים והעצמות בשלמותם: ומסיפא פריך הכא מרב אדרב דמוקמינן לרב לעיל דמצטרף הגידים והעצמות לכזית באבר מן החי והכא אמר דחנקה ואכלה בכזית וס"ד דבכזית בשר קאמר כמו בכל דוכתי ומ"ש נבילה שלמה מאבר מן החי שלם דהא בתרווייהו אכילה כתיבא ומשני דה"נ בכזית דקאמר במשהו בשר גידים ועצמות כמו באבר מן החי דלעיל ומדויק לפ"ז לשון ה"נ דקאמר. דלעיל מוקי לה נמי אלישנא דכזית דהיינו בשר משהו עם גידים ועצמות עד כזית, אבל לפירש"י דחוק דהכא מוקי לה אלישנא דמשהו: והכריחו לרבינו לפרש דהא דקאמר רב דאכל צפור טהורה בחייה בכ"ש דהיינו משום נבילה דהיה קשה לו דהא קי"ל הלכה כרבי מחבירו וכמו שפסק רבינו שם בפ"ה הל' ה' א"כ לא נוכל לפרש דברי רב דחייב משום אבר מן החי וע"כ מפרש לה רבינו דמשום נבילה מחייב רב. ופלוגתא דרבי וראב"ש מיירי לענין אבר מן החי שלא התרו בו משום נבילה ונ"מ לענין בן נח. ובאמת בתוספתא דעבודה זרה פ"ט איתא בבן נח הפלוגתא דרבי ור' אליעזר ברבי שמעון. אבל אם התרו בו משום נבילה מודה רבי דמחויב שפיר כרב ודו"ק

דף קלד ע"א ואם אמר לו חוץ מן המתנות פטור מן המתנות ורמינהו ע"מ שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה. ומשני ע"מ אחוץ קרמית חוץ שיור ע"מ לאו שיורא. וכתב הרא"ש ז"ל דה"ה במוכר שדה ואמר ע"מ שהמעשר שלי דינא הכי דע"מ תנאי הוה ולאו שיורא ואינו יכול להתנות ודלא כהסוגיא דהמוכר את הבית דאמרינן דשייר מקום