באר מים חיים (נוסינזון) קמה

טרפה. וכתב הר"ן בזה דפי' הרי"ף בגמרא מאד סתומים. הרא"ש פי' לדברי הרי"ף דאיפרוק איפרוקי הוא בנחת. ודבריו תמוהים דאטו פי' המלות הוא כחומר ביד היוצר ונטה אותם לרצוננו. ומנלן כלל החילוק דבנחת כשר ובחוזק טרפה דדברי נביאות הוא אם אינו מונח ואיתא בלשון הגמרא ועוד לדבריו אידלדול אדלדולי הוא הוספה על הגמ' מדברי הרי"ף להטריף בנדלדלו הסימנים זה מזה ומניין לו זה לאטרופי בשני דברים דהא רבה בר בר חנה דבר אחד אמר. והנראה בזה דגירסת הרי"ף היה כמו שהביאו התוס' דבמקום לא תימא כולו אלא רובו גריס הא דאיקפל איקפולי והא דאידלדול אדלדולי וה"פ דאיקפל היינו שנקלפו מהלחי הוא כשר והא דאידלדל אדלדולי היינו שנפרדו הסימנים זה מזה וזה הוא עיקור. ופריך והאמר רבה בר בר חנה סימנים שנדלדלו ברובן טריפה הוה ואיך תאמר דזה עיקור שאין השחיטה מועלת בו. ונאיד הגמרא מזה התירץ ומשני רב שישא בריה דרב אידי על הקושיא דלעיל דהאיכא עיקור סימנים הא דאקפול איקפולי והא דאיפרוק אפרוקי. פי' דהא דעיקור מיירי שאיקפול איקפולי היינו שנקלפו כולם והא דאפרוק אפרוקי פי' הא דשמואל דמכשיר איירי שנתפרקו הסימנים במקומות אחדים ומקצת עדנה במחובר וע"כ כשר ודרבה בר בר חנה מיירי שנדלדלו הסימנים זה מזה כמו שסובר המקשה. וא"כ לדברי הרי"ף לא נזכר חילוק זה בין אם נפרק בכח או בנחת. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות שחיטה הל' כ"א וז"ל סימנים שנדלדלו רובן טרפה וכן אם נתקפלו שהרי אינן ראויין לשחיטה אבל אם נתפרק רוב תורבץ הוושט מן הלחי הרי זה מותרת. והיינו כדבארתי וה"פ סימנים שנידלדלו רובן פי' שנפרדו זה מזה והוה טריפה וכן אם נתקפלו היינו שכולם ניתקפלו מהלחי שהרי אינם ראויים לשחיטה פי' דזה הוא עיקור שאין השחיטה מועלת בו אבל אם נתפרק רוב תורבץ הוושט מהלחי הרי זה מותרת וא"כ אין מחלק בין אם נפרק בכח, או בנחת והרי זה מבואר כמו שפירשתי בדעת הרי"ף ודו"ק: ש מ"ז ע' עולא אמר ר"י ריאה שנשפכה כקיתון

דף מ"ו ע"ב אמר כשרה אלמא קסבר חסרון שמבפנים לא שמיה חסרון איתיביה ר' אבא לעולא הריאה שנקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו נקבה אלא לאו מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון. ומשני לא לעולם מבחוץ לא צריכא לר' שמעון דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות הני מילי נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר' שמעון מודה. וכתבו התוספות שיש שרצו לאסור כשנראה הריאה חסרה שיש קמט וסדק והעור והבשר קיים ועולה בנפיחה והשיב להם ריב"א דטעות הוא בידם דא"כ הוה ליה לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא לאוקמה כר"ש וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהלכות שחיטה הל' ז' וכן אם חסר גוף הריאה אע"פ שלא נקבה הרי זה כמו שחסר מנין האונות וטריפה לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך בצפורן הרי זה כחסר וטריפה ואפי' היה כל שהוא אם כן סבר דאם חסר מבשר הריאה אע"פ שהעור קיים טריפה אע"פ שפסק בריאה שנשפכה כקיתון שכשירה וכן פסק במחט שנמצאת בריאה שכשירה אשר מהם מוכיח הגמ' דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ולכאורה תרתי דסתרי נינהו. והנראה לחלק שהיכי דהחסרון מחמת מכה דהיינו שנהפך בשר הריאה למים הנה כאשר מתרפא המכה עביד שתחזור הבשר לקדמותה דהמים יצאו מעט מעט דרך נקבי הפרו"ס ותעלה בשר תחתיהם וכן בנכנסה מחט בבשר הריאה אמרינן דכאשר תצא המחט יעלה בשר תחתינה מה שא"כ בנחסר הבשר ונשאר המקום ריקם חזינן דחסרון קיים הוא ולא תתרפא דאם היה עומד להתרפאות היה מתמלא רירין. ומפרש רבינו הא דלקמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים דאפי' מחזקת רביעית דכשרה מיירי שנימוקה ונשפכה כקיתון ודלא כפירוש רש"י אבל בחסר בשר הריאה ונשאר המקום ריקם טריפה. ונראה דרבינו לקח זה מדאמר רבא לעיל ריאה שיבשה מקצתה טריפה ומפרש הגמרא שנפרכה בצפורן וס"ל לרבינו דע"כ מיירי האי יבשה דנתיבש הבשר שתחת העור אבל העור קיים דאי מיירי דנתיבשה העור עד שנפרכה בצפורן כבר היתה נקרעת ע"י הנפיחה ומאי היה קמשמע לן רבא אלא ע"כ מיירי בנתייבש הבשר מתחת העור והעור קיים. וע"כ כלל זה רבינו ותלה דין דיבשה עם חסרון שהזכיר והיינו כדבארתי. ועוד נראה להביא ראיה כדברי רבינו דאמרינן לעיל דריאה דדמיא לאופתא טריפה ומפרש הגמרא דנפיחה ופי' רבינו בזה שנמצאת נפוחה כעיקר חריות של דקל. והיינו כיון שנתעבה בשר הריאה שתמיד נפוחה היא א"כ נתקלקלה הבשר וטריפה א"כ ע"כ חסרון בבשר טריפה דלא תהא גרוע יתר מחסר. והא דלא משני' מתני' דמיירי בחסרון כזה כדהקשו התוספות הנראה משום דמתני' סתמא קתני וכללא כייל שחסרה טרפה ומשמע בכל אנפי חסרונות אף על ידי מכה או מחט דומיא דנקבה דמיירי אף על ידי מכה או מחט וע"כ מוקי מתני' בחסרון דעור דכולו מתני' מיירי בהכי אבל לא מיירי כלל בחסרון דבשר. תדע דהא חסרון אונה לכולי עלמא טרפה ולוקמי מתני' בהכי אלא דלשון המשנה אינו סובל אוקימתות כיון דכללא כייל לא מפליגינן ביה. וזה שכתב רבינו דה"ז כמו שחסר האונות. פי' דרבינו בא לתרץ דינו דלא תקשי ליה מהסוגיא דהכא דמשמע דחסר כשר וקאמר דהרי זה כמו שחסרו האונות דכולי עלמא מודים דטריפה הוה בכ"ז לא ניחא להש"ס לאוקמי מתני' בהכי וטעם הזה יעלה בחסרון דכתב רבינו והיינו דלא ניחא ליה לבעל הגמרא לאוקמי מתני' בהכי כדבארתי ודו"ק

דף נ"ח ע"א הני ביעי דטריפה שיחלא קמא אסורה מכאן ואילך הוה ליה זה וזה גורם ומותר. וכתבו התו' אע"ג דפסקינן כר"י דמספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא היינו במלתא דשרי כל חד באפי נפשיה ולא שייך זה וזה גורם אבל היכי דחד אסור וחד שרי הוי ליה זה וזה גורם. דברי התו' צריכים ביאור דמאי הסברא ומאי נ"מ בין היכא דכל חד היתר ובין אחד אסור ואחד מותר. ועוד דלקמן דף ע"ה אמרינן דבן פקועה הבא על בהמה מעליותא דהוולד אין לו תקנה משום דחוששין לזרע האב והתם נמי חד אסור משום אבר מן החי ואסור שאינו זבוח והאחרת שרי ולא אמרינן דתחשב כזה וזה גורם והנראה בזה דסברתם הכי הוא דהיכא דכל חד שרי ושניהם היתר אלא דהספק מאיזה מין הוא דאביו ואמו שני מינים ומספקא לן איזה מין העיקר אי חוששין לזרע האב ומקרי נמי מינו או דהעיקר אמו ולא שייך שם זה וזה גורם דמה לנו דיש שם גורם בכ"ז אם עקרו וכולו הוה כמין האחד מיקרי מינו או דהוה כמין שניהם אי חוששין לזרע האב וכן בן פקועה ובהמה מעליא מקרי שני מינים דמגזירת הכתוב האחד מותר בלא שחיטה ומשניהם יצא הוולד ומדוע תחוש לזה ולא לזה. אבל הכא בוולד הבא מן הטריפה לא שייך בזה מין ומה הוא דהוולד ודאי לאו טריפה הוא דהא אית ליה חיות ובריא אולם הוא אלא האסור משום דנתגדל וינק מטריפה ואיסור תערובות ומעמיד נגע כאן. וקאמר דזה הוה רק גורם ולא תערובות וטעם ממש וכיון דהיה כאן מעמיד אחר זה וזה גורם הוא ומותר. והנה בסנהדרין (דף פ') הקשו התו' על התירוץ הזה כעין הקושיא שהקשיתי מהא דמבעיא לן לקמן ד' ס"ט מהו לחוש לזרעיה, וס"ל דשם לא מקרי שני מינים דהא שם שניהם בן פקועה אלא דאיכא חד אבר אסור ולא מספקא לן אלא מטעם אסור מעמיד כמו טריפה. אבל הכא לא חשו לזה כיון דמסקינן התם דזה באמת שרי. אבל לא מקשו מבן פקועה הבא על בהמה מעלייתא דאף לפי המסקנא אסור דס"ל דזה הוה כשני מינים כדבארתי ודו"ק: