באר מים חיים (נוסינזון) קמב

מסכת חולין

דף ג ע"א אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' שחיטה הל' י"ד כתב בזה ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחילה וצריך ישראל כשר לבדוק לו הסכין ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק וכו'. ובהל' ט"ו כתב מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור שזו חזקה על כל ישראל ואפילו הרשעים מהם. והבין הכ"מ דמה שכתב בהל' ט"ו בפסול לעדות היינו שאינו צריך בדיקת סכין וחילק דישראל מומר הוא היינו שהוא מועד לעבור על המצוה ופסול לעדות מקרי שפעם אחת עבר על אחת מהמצות ובזה אין צריך לבדיקת סכין. ובאמת החילוק הזה אין במשמע בלשון רבינו דהו"ל לפרש. וכן בגמ' ובהראשונים לא נזכר החילוק ולא נמצא מועד לאסורין. והתוס' לקמן (דף י"ד) דכתבו דבפעם אחת לא הוה מומר היינו למקרי אותו שאינו בר זביחה אבל חשוד ודאי הוה אפי' בפעם אחת והרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם פליג על התוס' בזה וס"ל דבפעם אחת נמי מקרי מומר לחלל שבתות. וכן אמרינן באוכל אסור מדבר מאיס דבפעם אחת לא הוה להכעיס דאולי בעי למטעם טעמא דאיסורא אבל לענין חשוד לתיאבון ודאי אפי' בפעם אחת הוה חשוד דאפי' אם בעי רק למטעם כיון דטוב הוא למאכל ודאי אפי' בפעם שני יטעמנו. ועוד קשה מנלן דהוא בפעם הראשונה דאטו עדים והתראה בעי בשלש פעמים. ועיין בהגר"א בסי' ב' שהשיג על דין י"ד דהא אמרינן לקמן (דף ה') ובהוריות (דף י"א) דמומר לאכול חלב לא הוה מומר לענין דם ופסק כן רבינו בהל' שגגות: והנראה דטעמא דרבינו בזה דקשה לו דהא רבא ס"ל דאף שאוכל נבילות לתיאבון שוחט בינו לבין עצמו וא"כ ס"ל דאית ליה נאמנות על השחיטה כחכמים דבכורות דהחשוד נאמן על אחרים וא"כ למה מצריך לו בדיקת סכין דהא יש לו נאמנות אלא ע"כ דטעמא הוה כיון דקל בדעת הוא לא סמכו עליו בבדיקת סכין דבעי לזה יראת שמים ודיקדוק גדול וחזקה שאין טורח וע"כ סבר דה"ה במומר באחד משאר עבירות דאף דנאמן באסורים אבל אין נאמן בבדיקת סכין דשאני בדיקת סכין כדבארתי ואין טורח. וא"ש דמומר לאכול נבילות או חלב לא הוה מומר לדם ובדיקת סכין שאני כדבארתי. ואפשר דזה טעמא דהלכות א"י דנשים לא ישחטו משום דכתבו התוס' בשם הירושלמי דבדבר של טורח אין הנשים נאמנות וע"כ אין נאמנות על בדיקת סכין. ובהל' ט"ו דכתב רבינו שהפסול בעבירה שוחט בינו לבין עצמו היינו דאתא לפרש ולבאר. דאף שהוא פסול לעדות בכ"ז נאמן על השחיטה והיינו שמסיים שהרשעים נאמנים על האיסורים ולא מיירי כלל בזה לענין בדיקת סכין דבדיקת סכין כבר ביאר דבעי ואינו בגדר נאמנות על האסורין כיון שאין טורח. ודבריו בזה הן הם דבריו שכתב בפי"א מהל' עדות ע"א נאמן באיסורין אע"פ שהוא פסול לשאר עדות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי. והיינו דבריו דהכא בדין ט"ו דבא לבאר דנאמן ששחט כראוי בינו לבין עצמו ואית ליה נאמנות דקי"ל דהחשוד נאמן על אחרים אבל בדיקת סכין ודאי בעי כדכתב בהל' י"ד דחזקה דאין טורח לבדוק סכין: ובמה שבארתי נראה לתרץ קושית הגר"א דמקשה להרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן דאביי לא אמר כרב אשי דלא ס"ל להא דרבא והקשה דלוקמי למתני' במומר לשאר עבירות. ולפי שבארתי אפשר לפרש דלא ס"ל להא דרבא אלא דס"ל דאף במומר לאכול נבילות לא בעי בדיקת סכין אלא דמהימן בבדיקת סכין כמו דמהימן על השחיטה: ונראה מדקדוק לשון רבינו דבפסול לא נאמר סתם מצויין אצל שחיטה מומחים הם אלא דבפסול בעינן ביה שיהיה יודע ודאי הלכות שחיטה כדכתב שהיה מומחה דאבד חזקתו ויצא מן הרוב המצויין אצל השחיטה: ונראה דאם נפסל בעבירה מממון אפשר דלא בעי בדיקת סכין אף להרמב"ם ז"ל כמו שכתב וביאר רבינו פי"א מהל' עדות לפי שאימת האסורים על עם הארץ ואין אימת הממון עליהם. ורע לבריות אין רע לשמים וע"כ חשוד אממונא לא חשיד אשבועתא. ובזה ניחא הא דלקמן אמרינן נגנבו גדייו דלא חשיד אשחיטה אף דלא היה שם בדיקת סכין והרמב"ם ז"ל דכתב בזה מומר מומר נמי לא משמע אלא באסורין ומצוות ולא בממון והש"ך בסי' ב' ס"ק י"ח דחק בזה ודו"ק

דף ח ע"א השוחט בסכין של עובד כוכבים רב אמר קולף ורבב"ח אמר מדיח וכו'. סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמים וחד אמר בצונן. והילכתא אפי' בצונן. ופי' רש"י דדוקא בסכין של היתר הוא דפסק להיתירא משום דסכין קשה הוא ולא בלע מרתיחת בית השחיטה אבל בסכין של איסורא בפלוגתא דלעיל לא פסק הכי מפני שהבשר רך לבלוע ובולע שפיר ע"י רתיחת בית השחיטה. ועיין בתוס' שהוכיחו דשמואל דקאמר לקמן פרק כל הבשר (דף קי"א) דסכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ס"ל דבית השחיטה רותח. פי' אפי' לענין בליעת הסכין. ולדבריהם סוגיא דהכא דפסק' בצונן ע"כ לא ס"ל כשמואל דלקמן וא"כ לית הילכתא כשמואל דהא בסוגיא דהכא מסיק דהלכתא בצונן וכן כתב בהג"א דלית הילכתא כשמואל אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כשמואל דהתם. ונראה דלא ס"ל חילוקא דרש"י ז"ל וסברי דהכא דפסקינן בצונן ס"ל דבית השחיטה צונן אף בבשר וע"כ אף בפלוגתא דלעיל פסקו דלא כרב אלא כרבב"ח דסגי בהדחה משום דבית השחיטה צונן ולא בלע. אבל לענין לחתוך בה רותח ס"ל דאסור בלא הגעלה או נעיצה משום השמנונית הנדבק בהסכין אף דבית השחיטה צונן. אבל כאן לענין לשחוט בה כיון דבית השחיטה צונן לא בלע הבשר מהשמנונית הנדבק בהסכין וסגי בקינוח בעלמא שלא יהא שמנונית בעין עליו אבל הרא"ש ז"ל דפסק הכא כחילוקא דרש"י ז"ל ובפלוגתא דלעיל פסק כרב דאמר קולף דלענין בליעת הבשר בית השחיטה רותח והכא דפסקינן בצונן היינו משום שהסכין קשה לבלוע לכאורה דבריו תמוהים דאיך הביא להלכה הא דשמואל דלחתוך בה רותח בעי הגעלה. דליכא לתרוצי כמו שבארתי להרמב"ם ז"ל דמשום שמנונית הנדבק בהסכין דנבלע ע"י רותח דמ"ש מבית השחיטה דרותח דסגי ליה בקנוח. וע"כ נראה לחלק כמו שכתב הרמ"י דהא דשמואל מיירי בסכין המיוחד לשחיטה דשחט בה הרבה פעמים אבל הכא בטריפה דמיירי באקראי ובפעם אחת וע"כ סגי בקינוח. ומה שהשיג עליו בדברי חמודות דהא הרא"ש מביא כאן בסכין טריפה דלענין רותח בעי הגעלה אף דשחט בה רק פעם אחת. נראה דמאן דמקשה הא לא חש לקמחיה דהא הרא"ש קאמר דדל מהכא מה ששחט בה טריפה דהא אף לענין סכין ששחט בה כשירה בעי לענין רותח הגעלה ומה לנו שהטריפה שחט פעם אחת אבל הסכין הלא מיוחד לשחיטה וכבר שחט בה פעמים הרבה וא"כ לענין רותח בעי הגעלה והפלוגתא דהכא ע"כ רק לענין לשחוט בה וא"כ הרמ"י ירד כאן לעומק הדבר ודו"ק

דף י ע"א השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפי' שבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ור"ח אמר כשירה שמא בעצם נפגמה דעצם ודאי פוגם ועור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי. ופריך רבא לר"ח טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי. ומשני התם איתילידה ביה ריעותא הכא סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. והקשו בתוס' דהא מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע כולם טמאות וכו' ולא אמרינן מקוה איתרעאי אדם לא איתרעאי ותירצו דשאני התם