באר מים חיים (נוסינזון) קמא

וחמירא דשערי אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מקרי והאי חלא מקרי והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו. אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין ב' וג' שמות והן מין אחד או מין שלש אסורין ומצטרפין ופי' רש"י ג' שמות והן מין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפול ארוך או מין ג' וג' שמות מצטרפין לתבל הקדרה. ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויין למתק בהם את הקדירה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כולי חד טעמא הוא אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד. ורבא אמר לך הא מני ר"מ היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר"מ מניין לכל אסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל: וכתוב בש"ע י"ד סי' צ"ח דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר ספיקו להקל. והגי' ע"ז הרמ"א דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא אם הוא שוה הוי מין במינו אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא. והשיג בזה הש"ך דמה בכך אם הוא שוה בשמא כיון דמשונה בטעמא ועכ"פ נותן טעם וטעם כעיקר דאורייתא והא דאזלינן בתר שמא הוא דוקא לענין אסורין שאסורין במשהו במין במינו ובזה אזלינן בתר שמא כיון דהטעם נתבטל. וקשה לדבריו הסוגיא דמאי מקשה מתבלין שהם שני שמות ומצטרפין לאסור הקדרה דהא התם שפיר מצטרפין לאסור בנ"ט ובזה מודה רבא דאזלינן בתר טעמא לפי דברי הש"ך ז"ל ומצאתי ביאור חדש להסוגיא מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פי"ו מהל' מ"א הל' י"ד תבלין שהם שנים או ג' שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לתבל ולאסור וכן לחמץ כיצד שאור של חיטין ושאור של שעורים הואיל ושם שאור אחד הוא אינם כמין ושאינו מינו אלא הרי הן כמין אחד ומצטרף לשער בה כדי לחמץ בעיסה של חיטין אם היה טעם שניהם טעם חיטין או כדי לחמץ בעיסה של שעורים אם היה טעם שניהם טעם שעורים. ונראה פי' דבעינן דבעיסה לא ישמע רק טעם מינו והיינו טעמא כיון דשוים בשמם וגבר כח מינו בהעיסה שטעם האחר אינו נשמע וע"כ אזלינן בתר שמא. ובזה יתיישב מה שהקשינו להש"ך ז"ל והנה מדברי הרמב"ם הזה נראה דמין בשאינו מינו אין אוסר אף דמחמץ ומתבל וכן כתב שם בהל ב' כיצד שאור של חיטין של תרומה שנפל לתוך עיסת חיטין של חולין ויש בו כדי לחמץ הרי העיסה כולה מדומע וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדירת חולין ויש בה כדי לתבל והן ממין החולין הכל מדומע ואע"פ שהשאור או תבלין אחד מאלף. הרי ס"ל דשאור או תבלין מין שאינו מינו אינו אוסר. ונראה טעמו בזה דהא דשאר אוסר במחמץ העיסה לאו משום דאיכא נתינת טעם החמוץ דהא כל עיסה אם יניחוה זמן רב מעצמה תחמיץ והשאור יפעיל בה רק כח ההתעוררות דמעורר כח החמוץ בהעיסה אבל אין בו כדי ליתן טעם ואלא הא דלא בטיל רק משום לתא דדבר חשוב הוא וע"כ בעי מין במינו כמו בדבר חשוב. וכן התבלין לא ישמע בקדרה עצם טעם של התבלין דהא לא ישמע בקדרה מליחת המלח או חדות הפלפלין אם ינתנו שלמים בקדרה אלא התבלין בהצטרפם בקדרה גורמים ומולידים טעם חדש לשבח בהתבשיל והוה כמו זה וזה גורם. ואלא הא דאוסרים במשהו משום לתא דדבר חשוב וכן אמרינן בהמוציא דשיעור תבלין כל שהוא וע"כ בעי בהו מין במינו כדין דבר חשוב וע"כ מזווגם רבינו בלשונו הזהב עם דבר חשוב שכתב שם בהל' א' אבל אם היה מחמץ או מתבל או דבר חשוב אוסר בכל שהוא

והנה רבינו מפרש שלשה שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה אע"פ שכל אחד מהם שם בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל והשיג עליו הראב"ד דאיך חשב רבינו לשלשה שמות כרפס של גינה ושל נהר ואפר הא אפי' חמירא דחיטי וחמירא דשערי חשיב ליה רבא שם אחד דמשונה בטעמם ובמינם כמו שכתב רבינו לעיל מזה וכ"ש אם הם מין אחד. ועוד יש לדקדק דמאי מייתי אביי לסיועי מהרישא דשלשה שמות ממין אחד מצטרפין ומוכח שלא אזלינן בתר שמא הא מהסיפא מוכח להיפוך דשלשה מינים משם אחד מצטרפים ורבינו מפרש דהיינו חמירא דחיטי וחמירא דשערי אלמא דאזלינן בתר שמא והיינו כרבא וכדמפרש רבינו הטעם בזה. והנראה בזה דאביי דמייתי ראיה מפרש הסיפא דברייתא כפירש רש"י דהסיפא דשלשה מינים קאי על רישא דמיירי בשמות מחולקים ורק מסיפא מקשה לרבא דמיירי בג' שמות והם שלשה מינים דמצטרפים מדחזקיה כיון דכולם הם ממיני מתיקה וטעם אחד להם הא רבא לא אזיל בתר טעמא אלא בתר שמא. אבל מג' שמות והם מין אחד דהרישא לא מקשה כלל לרבא דבאמת אין כאן חילוק השם ולא דמי לפלוגתא דרבא כדהשיג הראב"ד ז"ל ורבא באמת מודה לזה. ודחי רבא דהברייתא אתיא כר"מ וג' שמות מג' מינים דקתני בסיפא לאו בשמות דמינים מיירי אלא שמות דאסורים הם כגון תרומה וערלה ומצטרפים כולם לאסור הקדירה משום דעל כולם איכא לאו אחד דכל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. ואף דאין לוקין בזה משום דלאו שבכללות הוא כדאיתא בספר החינוך בכ"ז מצטרפין לאסור הקדירה ק וקי"ל בזה כר"מ כדפסק רבינו שם דין י"ג דשאור של תרומה ושל כלאי הכרם מצטרפין לאסור לישראל. אבל שמות דמינים משונים לא מצטרף כרבא דקי"ל כוותיה. ורבינו דסידר דבריו שלש מינים משם אחד ומפרש היינו חמירא דחיטי ודשערי לקח זה מהמשנה דערלה פ"ב דשם גריס תבלין ב' וג' שמות ממין אחד או מין שלש משם אחד ומפרש רבינו דהיינו חמירא דחיטי ודשעורי כרבא דקי"ל כוותיה ולאביי יהיה הפי' משם אחד היינו דשוים בטעמם שכולם שכול מיני מתיקה והיינו שם המעלה ולא שם הנקרא. אבל מין שלש דהברייתא דסוגיא דילן מיירי באנפי אחריני כדבארתי דקאי על רישא דמיירי בשלשה שמות ודו"ק

דף פט ע"ב עכברא ועכברא בחלא פסקינן בששים וכתבו התוס' והרא"ש דשיעור כבישה לאסור הוא מע"ל. והשיגו מכאן הש"ך על הב"י שפסק בסי' ק"ה סעיף א' דכבוש בתוך ציר וחומץ שיעורו כדי שיתנו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל והקשה הש"ך דהרא"ש לא כתב זה רק בכבוש תוך ציר דהתם טעמא אחרינא איכא משום דמליח הרי הוא כרותח אבל בחומץ צריך מע"ל כדמוכח מכאן וכו'. והנראה בזה לקיים פסק הש"ע דהנה בנמלח בכלי שאינו מנוקב לאסור הכלי להשתמש בו רותח אמרינן דשיעור המליחה יהיה כדי שיתנו על האור וירתיח בכ"ז כתוב לעיל בסי' ס"ט סי' ט"ז בהג' וכן כתב הש"ך שם דאין מליחה לכלים ואם נמלח היתר בתוך הכלי בעי מע"ל לאסור משום דשאני להבליע מלהפליט דלהבליע ע"י כח חוזק הציר בוקע ומבליע בתוך שיעור קטן אבל להפליט אמרינן דאין כח להציר להפליט מהתפל ובעי ע"ז כבישת מע"ל. ובזה ניחא נמי הכא דכבוש בציר וחומץ דכתב הב"י והג"מ השיעור כדי שיתנו על האור וירתיח מיירי בחומץ אסור ואמרינן בזה דכח החריפות דהאסור בוקע ומבליע בשיעור קטן. משא"כ בעכברא דכבוש בציר וחומץ דהיתר לאסור החומץ והציר אמרינן דהעכברא הלא אינו חריף וע"כ בעי מע"ל, וזה שהגיה הרמ"א הכא ועיין לעיל בסי' ע' מדין בשר שנפל לציר. פי' דמיירי כאן בציר וחומץ אסור כדלעיל בסי' ע':. וכן אמרו לעיל דיי"נ בכלים מזופפים או בכלי חרס חדשים אוסר מיד אבל אם נתנו להכלים יין כשר לאסור היין ע"י פליטת הכלים כתב הרא"ש ז"ל לעיל דבעי מע"ל והיינו כדבארתי ודו"ק. ועיין מ"ש בפסחים (דף קטו):