באר מים חיים (נוסינזון) יד

מקלקל בחבורה והבערה לשאר מלאכות אלא סתם דבריו כסתם מתני' דכל המקלקלין פטורין ובפי"ב כתב המבעיר חייב והוא שצריך לאפרו וכתב עוד דהשורף גדישו או ביתו של חבירו חייב מפני שכוונתו להנקם ממנו ונתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע בחמתו וכן בחובל בחבירו במריבה חייב. ותימה על דבריו א"כ מאי מקשה הש"ס מהמשנה דחובל ומבעיר להזיק חייב דהא במזיק בחמתו א"ש דחייב. ועוד כתב רבינו בפ"ח דהחובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם וא"כ בצריך לדם מתקן גמור הוא ומלאכה הצריכה לגופה לכ"ע וא"כ היכא גמיר ממילה דהא אין צריך לדם. והנראה בביאור הסוגי' לדעת רבינו דרבי אבוה תני כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ואליביה דר"ש תני לה כדמוכח הסוגי' ולר"ש לא יכול להיות חייב אלא בצריך לכלבו ולאפרו אבל בנתכוון להזיק ע"כ פטור דמלאכה שאין צריכה לגופה היא וממתני' דבבא קמא מוכח דחובל ומבעיר בנתכוון להזיק חייב כדפרש"י וא"כ ע"כ סבר ר"ש דאף מקלקל ואין צריך לגופה חייב בחובל ומבעיר. וא"ל ר' יוחנן פוק תני לברא דלר"ש אין מחויב אלא בצריך לכלבו ולאפרו דאף בהבערה ובחבורה בעי צריך לגופה ואין חילוק ביניהם לשאר מקלקלין ומתני' דבבא קמא אתי' כר' יהודא דמחייב בנתכוון להזיק או דמיירי בצריך לכלבו ולאפרו וחייב אף לר"ש דמתקן גמור הוא ודאמרינן בעלמא בסוגיות הש"ס דלר"ש מחייב מקלקל בחבורה והבערה היינו אליביה דר' אבוה אבל לר' יוחנן ליכא בזה פלוגתא דר"ש ור' יהודא כלל ואף לר"ש פטור מקלקל בחבורה והבערה ופריך אליביה דר' אבוה והתנן כל המקלקלין פטורים ולא מחלק בין חובל ומבעיר לשאר מלאכות. ומשני דמתני' ר' יהודא היא אבל לר"ש יש חילוק בין חובל ומבעיר לשאר מקלקלין. ופריך לר' אבוה מ"ט דר"ש פי' דמנליה דלר"ש יש חילוק בין חובל ומבעיר לשאר מלאכות. ומשני מדאצטרך למשרי מילה מכלל דחובל חייב אף באין צריך לדם ומדאסר רחמנא הבערה בת כהן ניגמר דמבעיר חייב אף באין צריך לאפרו ומשום דצריך למצותו לא מקרי מתקן דמלאכה שאין צריכה לגופה היא. אבל לר' יהודא דמחייב במלאכה שאין צריכה לגופה רק אם יהי' לו נחת רוח וה"נ מה דצריך למצותו לאו מקלקל הוא דלא גרע מבחמתו. ופריך התם מתקן הוא כדרב אשי דמה לי לתקן מילה ומה לי לתקן כלי ולאו משום חובל מחייב אלא משום מכה בפטיש דמתקן גברא הוא כמו המפיס מורסא שכתב רבינו פ"י דלעשות לה פה חייב משום מכה בפטיש דזה ממלאכת הרופא היא. והבערה דבת כהן איצטריך משום בישול פתילה כמו שכתב רבינו פ"ט דהמתיך המתכות חייב משום מבשל ולאו משום הבערה: והמנחת חינוך הקשה על רבינו דאמרינן לקמן דספק נפל ממהלינן בשבת ממ"נ דאי נפל הוא מחתך בשר בעלמא הוא דלענין מפרק מאי נ"מ דאם נפל הוא ואפי' לאחר מיתה יתחייב כמו דש. ולמה שבארתי ניחא דהחיוב במילה הוא משום מכה בפטיש אבל משום מפרק פטור כיון דאין מתכוון ולא ניחא ליה בדם דפטור אפי' בפסיק רישא אפי' למאי דקי"ל במלאכה שאין צריכה לגופה חייב כמו המפיס מורסא להוציא ממנה ליחה. וע"כ קאמר שפיר דאי נפל הוא מחתך בשר בעלמא ואינו מתקן הגברא: עוד הקשה הרמ"ך על רבינו דמדוע בהנהו דאין להם עורות אין חייב משום מפרק. והנראה בזה כיון דאין עורו חלוק מבשרו והכל בשר אחד אין דרך מפרק בכך. וזה הטעם דאין חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד משום דבהם העור מחפה המשקין אבל בשאר פירות כיון דהמשקה יוצא מבשר הפרי אין דרך מפרק בכך. ובזה ניחא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח דבשאר שקצים ורמשים אף ביצא מהם דם פטור והיינו כדבארתי. עוד הקשה המ"ח דאמרינן בכתובות אי דם מפקד פקיד אף אי לדם הוא צריך ושרי דאדרבה לענין מפרק כ"ש דמחייב כדבארתי והנראה בזה דהספק ממפקד פקיד היינו דאין העור מחפה כלל הדם אלא הדם פקיד באיזה ווריד וכאשר יפתח הפתח נובע הווריד דמו דפקיד בתוכו. וכן לקמן לענין מוצץ דאמרינן ס"ד דדם מפקד פקיד היינו דאין מוצץ ועוקר ע"י חבורה חדשה אלא מוצץ מהפקיד אשר כבר נידש. והא דאמר בסנהדרין (דף פ"ד) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש ור"ש האמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור. ולמה שבארתי הסוגי' ע"כ אתיא אליביה דר' אבוה דאמר דלר"ש מחייב מקלקל בחבורה ולר' אבוה אף באין צריכה לגופה בארתי דמחויב וכן הקשו התו' לפרש"י. והנראה דלא קשה כלל דהא דלא בעי צריכה לגופו היינו צריך לדם דמפרק אבל מ"מ בעי שיהי' צריך לעשות חבורה אבל התם אף בחבורה לא צריך ולא ניחא ליה כלל. ורבינו דלא חלק בכל אלה דפסק כר' יוחנן דליכא כלל חילוק בין חבורה והבערה בין לר' יהודא ובין לר"ש ודו"ק

דף קכא ע"ב אריב"ל כל המזיקין נהרגים בשבת. מתיב רב יוסף חמשה נהרגים בשבת ואלו הן זבוב שבא"מ וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י וכלב שוטה. מני אילימא ר' יהודא הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. ופרש"י והיכי שרי בהני ה' אם אין רצין אחריו אלא לאו ר"ש והני הוא דשרי אחריני לא וכו'. אמר רב יוסף אנא מתריצנא לה ברצו אחריו ודברי הכל. ופרש"י דכי אמר ריב"ל כל המזיקין נהרגין מיירי ברצו אחריו וברייתא דה' נהרגין מיירי בלא רצו וכר"ש. ותו' פי' דברייתא דה' נהרגים מיירי ברצין אחריו דרק בהני ה' שרי אפי' לר"י אבל לר"ש מותר בכל המזקין אף באין רצין אחריו. והנה הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' שבת פסק דהני ה' מותרין להורגן אף באין רצין אחריו ושאר מזיקין מותרין ברצו אחריו. ותמהו עליו דהא פסק כר' יהודא במלאכה שאצל"ג ואיך פסק בהני ה' דמותרין להורגן אף באין רצין אחריו דהא לפי סוגי' דשמעתין ההיתר באין רצון אחריו הוא רק לר"ש. והנה יש לדקדק לשיטת רש"י ותו' ז"ל לר"ש מדוע רק בהני דיש בהם חשש סכנת מיתה מותר הא אמרינן לעיל (דף מ"ב) דבמלאכה שאצ"ל אליביה דר"ש מותר במקום נזקא וצער בעלמא ומכבין גחלת של עץ. והנראה לבאר האי סוגי' אליביה דרבינו וה"פ מני אילימא ר' יהודא תירוצא הוא ועל מימרא דריב"ל קאי דמתרץ דע"כ הא דקאמר ריב"ל דכל המזיקין נהרגין הוא לר"ש דאי לר"י היכי הוה שרי הא אמר מלאכה שאצ"ל חייב וברייתא דה' מותרין כר' יהודא היא ומשום פקוח נפש. ופריך והני הוא דשרי אבל אחריני לא בתמי' פי' כיון דמוקמית להא דריב"ל כר"ש מאי אריא מזיקין דמשמע דממתים הא לר"ש אפי' דאין מזיקין אלא נושכים ומצערים שרי כדאמר לעיל וכדבארתי. ומוקי רב יוסף דהא דאמר ריב"ל מיירי ברצו אחריו ודברי הכל והני ה' דברייתא מיירי אפי' באין רצין אחריו וג"כ דברי הכל כאשר בארתי וא"ש כל פסקי דרבינו ודו"ק

דף קכג ע"ב דאביי סבר דדבר שמלאכתו להיתר מותר לצורך גופו ומקומו ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא ורבא סבר דדבר שמלאכתו להיתר מותר אפי' מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ומקומו. איתיביה ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו ומשני ה"נ מחמה לצל. והנה רבה סבר לעיל כאביי דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר ולצורך מקומו אסור ואוקמיה הא דהעלי שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו משום דהוה כסיכי זורי ומזורי כיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום. ולכאורה קשה מדוע לא יאמר רבא כסברת רבה דהוה כסיכי זורי ומזורי דקפיד עלייהו. והנראה בזה דזה בזה תלי דלרבה דאמר דכלי שמלאכתו לאיסור רק לצורך גופו מותר לטלטלו וע"כ בעלי נמי מקפיד עליו מלהשתמש בגופו וע"כ מדמי לה לסיכי זורי ומזורי ולצורך מקומו סבר דבכל, הכלים שמלאכתם לאיסור אסור אבל לרבא דס"ל דכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך מקומו מותר לא יכול לאוקמי דהוה כסיכי זורי ומזורי דנהי דמקפיד בעלי מלהשתמש בגופו אבל אין מקפיד עליו לטלטלו ממקום למקום ולא דמי להני דמשום חשיבותייהו דוכתא מייחד להו ומקפיד עלייהו מלטלטלן ממקום למקום וא"כ מותר לטלטלו לצורך מקומו דמטלטול לא אקציא וע"כ הוצרך לאוקמי מחמה לצל. וע"כ פסק הרי"ף ז"ל בביצה