באר מים חיים (נוסינזון) קלח

שיתעסק בה יפטור מליתן לעני אבל התם יכול לכוון לתקוע ולטבול בשעה שלא יבוא עני באותה שעה. והנה כהאי גוונא אמרינן בנדרים דמחזיר לו אבידתו משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח. ומשמע מדברי התוס' שאם יבוא עני באותו שעה יצטרך ליזהר שלא ליתן לו דלא ליתהני מהאבידה כמו שכתבו דיכוון במקום שלא יבוא עני באותה שעה: ויש לדקדק דמה אסור הוא זה שהאבידה מצילו מליתן פרוטה לעני. דהא אמרינן דפורע לו חובו משום דהמציל מן ההפסד לא חשיב הנאה אלא כמבריח ארי ואיך יהיה עדיף פרוטה דעני מחוב. והתוס' בנדרים הקשו כן אך תיר' דחוק דודאי רק גרם הוא ולא יתן לו מדעם דהאם אסור להבריח ארי מנכסי המודר במקלו של המדיר ולא יהא ממונו חמור מגופו. אלא הנראה בזה דהיינו טעמא דכיון דכמה פעמים מצילו מן ההפסד ודבר דשכיח הוא שוה לכל אדם לשכור האבידה בפרוטה להנצל מלתן לעני ומקרי נהנה מממונו דהוה דבר שמשכירים כמוהו כיון דיכול לקבל ע"ז שכר ומאן דשרי להחזיר אבידתו במודר הנאה דסבר פרוטה דר"י לא שכיח ואינו שוה לאדם ליתן ע"ז שכר אף דמצילו לפעמים מליתן פרוטה זה לא מקרי הנאה דמצילו מן ההפסד ומבריח ארי הוא. ועיין בזה עוד בחיד' לב"מ דף פ"ב ודו"ק

דף מ"ה ע"ב והשכיר בזמנו נשבע ונוטל. אמר רב מנשיא בר זביד אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לאמר לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך. אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא. א"ל רבא מאי מעליותא א"כ שבועת שומרים דחייב רחמנא היכא משכחת לה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר נאנסו וכו'. ומסיק דאפקיד ליה בשטר. והנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"ב מהל' שכירות הל' ח' אחד המשאיל או המשכיר בעדים או שלא בעדים דין אחד יש להן כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו וכו' ה"ז נשבע שבועת השומרים שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם וכו' ואין אחד מהשומרים צריך להודייה במקצת. ועיין בהר"ן מזה שהביא דברי הראשונים שדחו דברי רמי בר חמא מהלכה: והנראה בזה דרמי בר חמא אזיל לטעמיה דאית ליה מיגו לפטור משבועה דתני בבבא מציעא דף ה' דארבעה שומרים צריכים הודאה במקצת והיינו דאי לאו הכי אמרינן מיגו דהחזרתיו או להד"ם. והכא קאמר דאפקיד ליה בשטר מחייבו שבועה וחד מתרי טעמא נקיט וה"ה דמצי לתרוצי דמיירי במודה מקצת. והיינו דקאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא דפטרינן לבע"ה אף משבועה משום מיגו דהא עיקר תקנת השבועה היה צריך להיות על בע"ה כדאמרינן עקרוה לשבועה מבע"ה ושדיוהו אשכיר אלא ע"כ דאמרינן מיגו אף לאפטורי משבועה והיינו כשיטתו ועיין בזה בר"ן משם ר' יהוסף הלוי. ורבא קאמר דמאי מעליותא דע"כ לא אמרינן מיגו לפוטרו משבועה דאל"כ שבועת שומרים היכי משכחת לה והכא מיגו דלשלם הוא דמעולם לא נתקנה שבועה על בע"ה אלא תשלומים: והא דפריך רבא בב"מ מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע היינו דקשיא דהא הוה משיב אבידה כפרש"י ודו"ק

מסכת עבודה זרה

דף ג' ע"א דלעתיד לבא ידון הקב"ה את העמים אשר לא קבלו התורה. ויאמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה וכו' אמר להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' ואמאי קרו ליה מצוה קלה משום דלית בה חסרון כיס. מיד כל אחד עושה לו סוכה והקב"ה מקדיר עליהם חמה וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא ופריך והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה. ומשני נהי דפטור בעוטי מי מבעט: המאמר הזה אומר פרשני דאם. נבואה הוא זה. ומדוע בחר להם מצות סוכה דודאי יש מצוות קלות יותר כמו ציצית. ומאי שייך סוכה לעכו"ם דזכרון לבני ישראל הוא כי בסוכות הושבתי אותם כאשר יצאו ממצרים. ומדוע היקל להם ולא נתן להם כל התרי"ג מצות. והנראה בזה דמצות סוכה הוא ענין על השגחת והנהגת ד' את העולם. כי זכרון הוא אשר הוליך ד' אומה גדולה במדבר ולא חסר להם דבר. שמלתם לא בלתה מעליהם ומן השמים כלכלם בלחם ומים. אף כי אדם לעמל יולד וצריך לחרוש ולזרוע אדמתו ולאסוף דגנו ותירשו בכ"ז צריך לידע כי הכל בהשגחת ד' הוא ומידו הכל. וע"כ יצטרך לעסוק באיזה דבר אשר יראה שכר טוב בעמלו ויתפלל למי שהעושר שלו לברך מעשה ידיו. אבל לחשוב מחשבות ולעשות הכנות לעתים רחוקות לאחר כמה שנים הוא כנגד האמונה. כי מי יודע מה יולד יום ויבוא קדים רוח ד' וכל מעשיו ישא רוח: וזה מליצת הגמ' בחולין דף ס' בדאמר ליה קיסר לר' יהושע דבעי דאיצבת נהמא לאלהיכו ואתא זיקה וכנשיה לימא. והמליצה היא כנגד ממלכת רומי אשר חשבו מחשבות לעתים רחוקות והזמן תבוא רוח ד' וכל מחשבותיהם יהיו לאפס ואין: וזה הטעם דמצטער פטור מן הסוכה. מה שאין כן בכל המצות. כיון שהמצוה הזאת חוק וזכרון לבטחון בד' וזה הוא רק כנגד שלא יחשבו ויעשו הכנות לעתים רחוקות אבל בעת שמצטער וצריך להדבר אדם לעמל יולד: וזה כוונת המאמר דלעתיד לבוא יצוה הקב"ה ויתן להאומות מצות סוכה. פי' ענין הבטחון שלא יעשו עוד הכנות לעתים רחוקות וכתתו חרבותם לאתים וחרבותיהם למזמורות: והקב"ה מקדיר עליהם חמה ומקצה הארץ תצא הבערה ללהב ותאכל ארץ ומלאה. כי אז יתנשא ארץ המגוג וכענן יחשיך ארץ ויבלע עמים וכגשם שוטף ישחית ויכלה ארץ ומלאה. ואז יבעטו כל הגוים במצות הבטחון לאמר כי היו פתאים אשר לא למדו ידיהם למלחמה ולא עשו הכנות לקרב ואין להם ללמוד מן היהודים האומללים. ופריך ע"ז הא אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ובעת צרה לשמע מלחמה הלא יכלו לעשות הכנות. ומשני דבאמת מותרים היו אז לעשות הכנות אבל הם יבעטו בהעבר וישחקו על ד' ועל משיחו. ובזה א"ש דמביא ראיה דהקב"ה יושב ומשחק עליהם מהפסוק יושב בשמים ישחק וזה הפסוק בפרשה למה רגשו גוים והיינו כדבארתי ודו"ק

דף י"ג ע"ב ואם הקדיש והעריך והחרים בזמן הזה בהמה תעקר ואיזה עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. ופריך ונשחטיה משחט. ומשני רבא דנראה כמטיל מום בקדשים. ופריך נראה מום מעליא הוה. ומשני ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה. ופריך ולהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור. ומשני בעל מום נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי

והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' א"מ דהמטיל מום אינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי הוא ראוי לקרבן ופסלו אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה. והשיגו עליו דהא מסוגיא דהכא מוכח דאין כאן אלא אסור דרבנן. ועוד אף מטיל מום בבעל מום אינו עובר בל"ת והכא עוד קילה מבעל מום כדמוכח מהסוגיא ואיך כתב רבינו דעובר, ע"ז בל"ת ועיין בל"מ ועוד דאם עבר בל"ת מדוע אינו לוקה כדפרכינן בנדה ד' מ"ו ע"ש. ועוד יש לדקדק על דברי רבינו דבפי"ט מהל' מעשה הקרבנות כתב מי ששחט בזמן הזה והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים שהרי מותר