באר מים חיים (נוסינזון) קלו

פטור. רב אמר חייב איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור ליתה בלהבא. ופריך בשלמא לשמואל דאמר מלתא דליתיה בלהבא לא מיחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי ופרש"י דאי לא כתבה בהדיא לא שמענא ליה משבועת ביטוי דליתיה בלהבא. אלא לרב למאי הילכתא אפקה רחמנא. אמרוה רבנן קמיה דאביי לאי חיובי עליה תרתי. אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים. ולאביי למאי הילכתא אפקה רחמנא לכדתניא בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מחייב חדא בשוגג מחייב תרתי. אמר להו לאו היינו דאמרי לכו לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי. רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו כלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם והאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואישתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות ופרש"י מכלל דאביי סבר איתה לשבועה בעולם כגון בפסולין או שלא בב"ד דליכא למפטרא מלאחת מיחייב משום שבועת ביטוי והאמר אביי דליתה שבועת ביטוי בשבועת העדות ואם איתא הרי ישנה באני יודע לך עדות בפסולין שלא בב"ד. ומשני דהדר ביה אביי מההיא

והנה הרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ט מהל' שבועות הל' י"ד כל מקום שאמרנו דפטור משבועת העדות אבל חייב על שבועת ביטוי וכו' אבל המחויב בשבועת העדות אע"פ שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד. אינו חייב משום שבועת בטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת בטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה במין אחד ממיני השבועות אתה מחייב הנשבע ואי אתה מחייב בשני מינים עד שיהי' חייב בדין שבועת העדות ובדין שבועת ביטוי. והשיגו הל"מ מדוע פסק כאביי ולא כרבא. ועוד לקמן בדין י"ח כתב דהנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות ונמצא שאינו יודע לו עדות ה"ז פטור וכו' מפני ששבועת ביטוי אינה אלא בדבר שיש בה לאו והן. ואם יאמר שבועה שאיני יודע לך עדות אין זה שבועת בטוי אלא שבועת העדות והואיל ולאו שיש בה אינה שבועת בטוי כך הן שבה אינה שבועת ביטוי: והנה זה והך דלעיל הוה כתרתי דסתרי דהא משום זה אמרו דהדר ביה אביי. ועוד דאביי רק על שוגג יליף ורבינו לכאורה יליף מהכתוב מזיד דלא מחייב מלקות. ועוד דבשבועת הפקדון פסק רבינו דאינו חייב אלא אחת משום דיצא מן הכלל לדונו באשם והיינו כרבא דהא התם לא כתוב מיעט דלאחת

והנראה בזה לדעת רבינו דאביי ורבא פליגי בזה דהנה אביי דיליף מלאחת מאלה דאינו חייב שתים ס"ל דרק בשוגג אין חייב שתי קרבנות דבזה מיירי הכתוב וכדקאמר ואי במזיד מי איכא תרתי אבל במזיד דעל העדות מייתי קרבן ועל הביטוי מלקות שפיר עבדינן ביה זה וזה דלא מקרי תרתי. ורבא פליג עליה כיון דיצא מזיד לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושי ואף במזיד לא מחייבינן תרתי אבל בשוגג דלא מחייב שתי קרבנות מודה דילפינן זה מלאחת מאלה דבשוגג הלא לא יצא בדבר חדש וע"כ צריך למילף מלאחת מאלה דליכא ביה משום שבועת ביטוי וע"כ רבינו פתח בדבריו כרבא דמטעם דיצא מן הכלל לא עבדינן ביה תרתי ללקות ולהביא קרבן וסיים בדרשת אביי כלומר דאף בשוגג אין מביא שתי קרבנות מטעמא דאביי דרבא מודה לו בזה. וניחא דפריך הגמ' על אביי מכלל דסבר איתה לשבועה בעולם פי' במזיד דלא מיעט ביה קרא והאמר אביי מודה רב בשבועה שאני יודע לך עדות דפטור משום דליתה באינו יודע לך עדות והלא איתה באינו יודע לך עדות במזיד דחייב במלקות משום ביטוי. ומתרץ דהדר ביה אביי

ובזה ניחא דבשבועת הפקדון כתב רבינו דאינו חייב מלקות משום דיצא מן הכלל לאשם אחד שוגג ואחד מזיד דהתם בין שוגג ובין מזיד יצא מן הכלל דאף שוגג יצא מחטאת לאשם. והל"מ השיג על זה דהא לקמן דף ל"ז איבעיא להו בפקדון היכי דאתרו בו ורבינו כתב דלא לקי משום דיצא מן הכלל משמע דפשוט דלא לקי כדרבא דהכי: והנראה בזה לדעת רבינו דהא דמבעיא לה לקמן היינו על לאו דלא תשקרו דבבא קמא דף ק"ו אמרינן דאתא לאזהרה על שבועת הפקדון והאי לאו לא יצא מן הכלל דהא לאו בפני עצמו הוא על שבועת הפקדון ומבעיא ליה להגמ' התם דכמו דלא לקי על שבועת ביטוי ושקר כיון דיצא לידון בדבר החדש ה"ה דלא לקי על הלאו דכתיב בגופו או דלמא דעל לאו הזה לקי שפיר. ופסק רבינו בזה לקולא דלא לקי וא"כ ניחא דברי רבינו דעיקר הטעם משום דיצא לידון בדבר החדש

ונראה דמזה לקח רבינו ז"ל הדין שכתב בפ"ד מהל' חו"מ הל' ט' דהחובל בחבירו ביום הכפורים דפטור משום דגלי רחמנא בחובל דמשלם ואינו לוקה. דאף דעל לאו דיוהכ"פ לא גלי. אלא כיון דחובל בחבירו יצא לדונו בתשלומים ה"נ לא לקי אף על לאו האחר דנתוסף בו. כמו דמבעיא לן הכא בלאו דלא תשקרו דנתוסף בשבועת הפקדון דאמרינן דכמו דגלי רחמנא דלא לקי אלאו דלא תשבעו בשמו לשקר ה"ה דלא לקי אלא תשקרו דנתוסף בו. והמ"ח מצוה מ"ט הקשה ע"ז מאונס ומפתה דאמרינן דבחייבי לאוין או כריתות דמלקי לקי ולא משלם דהא בבושת ופגם גלי רחמנא דמשלם ואינו לוקה משום חובל בחבירו וה"נ אף דנתוסף בו לאו מביאה אסורה ומ"ש מחובל בחבירו ביוהכ"פ. ונראה דהתם אינו עובר כלל על לאו דפן יוסיף דליכא כאן הכאה וחבלה דדרכה דאשה להבעל ולא יצא מן הכלל בדבר חדש משאר לאוים וע"כ בחייבי לאוים שפיר מלקי לקיא ממונא לא משלם ודו"ק

דף כ"ח ע"א אמר רבא שבועה שלא אוכל כיכר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשני' במזיד פטור ור"ח גריס חייב. ראשונה במזיד ושני' בשוגג חייב ור"ח גריס פטור. שתיהם בשוגג פטור שתיהם במזיד אכליה לתנאי והדר אכליה לאסורא חייב אכליה לאסורא והדר אכיל לתנאי פלוגתא דר"י ור"ל למ"ד התראת ספק שמה התראה חייב למ"ד לאו שמה התראה פטור. תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור. זו בשגגת עצמה וזדון חברתה וזו בשגגת עצמה וזדון חברתה חייב ועיין בזה בפרש"י ותו'. והרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ד מהל' שבועות הל' ט"ז שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה אם אוכל ככר זו הקטנה ושכח התנאי בעת שאכל הקטנה ואכל אחר כך הגדולה במזיד חייב. אכל את הקטנה והוא זוכר התנאי ויודע שבאכילתה תאסר הגדולה ושכח ואכל את הגדולה וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה פטור. שתיהם בשוגג פטור. שתיהם במזיד בין שאכל הגדולה בתחילה או באחרונה חייב: והנה רבינו גריס בזה כגיר' ר"ח ומפרש ראשונה היינו התנאי כפרש"י ז"ל וחיוב ופטור מפרש לענין מלקות. והנה דברי רבינו צריכים ביאור והמפרשים דחקו בזה. ונראה מדבריו דברישא באכל התנאי בשוגג והאסור במזיד דחייב דוקא מיירי שאכל התנאי בתחילה ואחר כך אכל האסור במזיד ואז חייב מלקות. אבל אם אכל בתחילה האסור במזיד ואחר כך אכל התנאי בשוגג פטור דלא כהכ"מ. וכן כתב בפי' בדין י"ח אם תלאן זו בזו ונשבע ואמר שלא אוכל אחת מהם