באר מים חיים (נוסינזון) קלג

במרמה: והנראה בזה דודאי הברכות היו בנבואה והוצרך למטעמים להרויח לבו להיות מוכן לנבואה כידוע. ויצחק לא טעה כלל כי באמת נתברך האיש העומד לפניו יהיה מי שיהיה ואין השם וטעותו של יצחק מעכב בזה כלל כי ברוח קודש על פי ה' יצאו הדברים. וכן באמת לא ברך אותם בשמם אלא הכל בנוכח ויתן לך וכו'. ופעולת יעקב לא אהני רק להתעוררת הנבואה כי אם לא היה רצון יצחק לברך לא היה רואה את הנבואה הזאת

ונבאר בזה הברכות האלה דהתחיל ואמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' היינו דריח בנו אשר ישיג שלימות נפשו בחכמה ודעת ובמדות יקרות ישיג זה ע"י חיי ברכות שדה כמו שהיה בימי שלמה איש תחת גפנו ותחת תאנתו ולא ע"י רבוי כסף וזהב ומשכיות החמדה. ואמר כי אז אשר ישיג שלימות נפשו יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים דהיינו כי יקבלו עליהם בעצמן עול מלכותך ע"י הרוממות אשר יראו בך כמו שהיה בימי שלמה. ואמר והיה גביר לאחיך דעל אחיך תצטרך לפשוט ממשלתך ולשבור זרוע רמה ביד חזקה. וכן היה בימי שלמה כי הדד בן בדד מזרע אדום הרים יד ראשונה במלך שלמה ולא נכנע מרוממת חכמתו וישתחוו לך בני אמך היינו משפחת אמם זרע ארם ישתחוו לך מעצמן אחרי כאשר יראו כי נפל זרע אדום: והנה ע"י הנבואה הזאת נתגלה לו כל שפלות האח המתברך וע"כ כאשר בא עשו חרד חרדה גדולה. והיינו מאמר המדרש שראה גיהנם פתוח מתחתיו והבין טעותו אשר אהב עד כה את עשו. וזה שאמר לו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך פי' שאין במה לברכו כי ראה שפלתו: ועשו לא הבין זה וענה הלא אצלת לי ברכה דהלא יש לברך שנינו: וענה לו ופי' לו דהן גביר שמתיו לך וא"כ אראה כי אתה שפל מאד בתכונתך וע"כ לך איפה מה אעשה בני: אך עשו לא הבין אף בזה ואמר הברכה אחת היא לך אבי: ונכמרו נחומיו על הבכיות של בנו והתלבש עצמו ברוח הקודש לראות הפרטים של בנו עשו ואמר כי על חרבו יחיה דהיינו דישיג שלימות נפשו חכמה ומדע ע"י מלחמות דהיינו כי יקבל החכמה והמדע מהעמים הנכבשים כדאמרינן בע"ז בזוי אתה מאד שאין להם כתב ולשון וספרותם חכמתם קבלו מעמים אחרים כמו שידוע דברי הימים ממלכות רומי ודו"ק: מסכת מכות

דף ח ע"א מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד. וכתב הרמב"ם ז"ל בזה פ"ה מהל' רוצח הל' ו' שליח ב"ד שהכה בע"ד המסרב לבוא בדין והמיתו. והשיגו הראב"ד ז"ל דזה לא שמענו מעולם והא דעבדינן הרדפה היינו לבעלי עבירות אלא דהכא מיירי שהלקוהו יותר ממה שאמדוהו ותמיהני פה קדוש איך יאמר דבר זה דהא אמרינן בבבא קמא (דף ל"ב) דהוסיף לו רצועה חייב גלות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ו מהל' סנהדרין הלכה י"ב ומיירי בין טעה דיינא או טעה שליח ב"ד ללישנא בתרא שם דפסקינן כוותיה וע"כ סתים לה הרמב"ם שם. ודוחק לחלק דהתם מיירי במלקה יותר ממ' והכא מיירי במלקה יותר ממה שאמדוהו דמ"ש. ועוד דאיזה מצוה היא כאן במלקה יותר על האומד. ומדברי רש"י משמע כאן דמיירי בשליח ב"ד המכה כדינו בלא הוספה. אך א"כ פשיטא דמאי הוה ליה למעבד ובזה אמרו דמלקות תחת מיתה עומדת ועוד הא תנינא לה לקמן בסוף אלו הן הלוקים וע"כ באמת אין דרך אחר אלא כפי' רבינו ודו"ק

דף ט ע"א כסבור בהמה ונמצא אדם כותי ונמצא גר תושב רבא אמר חייב אומר מותר קרוב למזיד הוא. רב חסדא אמר פטור אומר מותר אנוס הוא. איתיביה רבא לרב חסדא הנך מת על האשה אשר לקחת מאי לאו בידי אדם. ופירש רש"י וזה אומר מותר דסבר דאחות אברהם היא ויש להקשות דאיך מדמה לה לאומר מותר דהתם באומר מותר טעות הוא והוה ליה לשאול ליודעי דת ודין וכן כסבור בהמה דהוה ליה לעיוני אבל הכא הלא באמת מותרת אפי' בישראל דהא כל אשה הבאה ממדינת הים מהימנא לומר פנויה אני אם לא הוחזקה בא"א וכ"ש בבן נח דנראה דמהימנא אפי' הוחזקה בא"א דהא יוצאה במיאון כמבואר ברמב"ם פ"ט מהל' מלכים הל' ח' וכיון דהכא שניהם אמרו דאחותי היא אין לך מיאון גדול מזה. והנראה בזה דבאמת משום א"א היתה שרה מותרת כיון דבת נח אינה צריכה גירושין וכיון דשניהם אמרו דאינה אשתו היינו המיאון כדבארתי. ובזה ניחא דאיך אברהם גדול הדור הפקיר אשתו בשביל איזה חששא. ועיין בפ"ת אה"ע סי' ו' ס"ק י"א שכתב בזה בשם הנ"ב לאסור דכמו דאין מתרפאים בגלוי עריות ה"נ אין מצילין ודברים של טעם הם. אע"כ כדבארתי דאין לך מיאון גדול מזה. וחטא אבימלך היה רק מה שלקחה בע"כ כדאיתא במדרש שלקחה בע"כ והרמב"ם ז"ל פסק דעובד כוכבים הבא על הפנויה שלא ברצונה דהוה גזל. ובזה טעה אבימלך דסבר דאין זה גזל והייינו טעות דאומר מותר: והיינו דקאמר אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו או אם אשתך היא או אחותך היא. פי' דאין נ"מ מזה דבין כך ובין כך אין דרך ליקח בע"כ דאין דרך העולם לגזול וליקח בע"כ וכיון דיצא מגדר וממדת העולם גזל הוא

ובזה ניחא נמי במעשה דיהודה ותמר דכאשר אמרה צדקה ממני נפטרה מן דינה דדנה במיתה ואמאי הלא יחדה לשלה בנו ואמרינן בסנהדרין (דף נח) דבן נח המיחד שפחה לעבדו ובא עליה חייב משום א"א וכ"ש באב לבנו. אלא היינו טעמא כיון דתמר הסירה בגדי אלמנותה ולבשה בגדי פנויה הוה כמו פרע ראשה בשוק דמבואר בסנהדרין (דף נח) דהוה מיאון וכן אמרינן בסוטה דאמרה לו פנויה אני. וע"כ במסרה הסימנים ליהודה ונזכר המעשה דכבר מיאנה אמר כי צדקה ממני דלא היתה אשת איש אלא דכבר מיאנה ודו"ק

דף יב ע"א אמר ר"י אמר רב שתי טעות טעה יואב דכתיב וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח וכו' ואינו קולט אלא גגו ומזבח בית עולמים והוא תפס בקרנותיו ובמזבח של במה. אביי אמר בהא נמי טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר היה: וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות רוצח הלכה י"ב המזבח קולט למי שהרג בשגגה שנאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח וכו' ואין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים ואין קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד וכו' אינו נקלט בד"א במחוייב גלות אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות וכו' וברח למזבח ונסמך לו ואפי' היה זר ה"ז ניצול. ועיין בכ"מ שהשיג ע"ז מסוגיא דהכא דהא אמרינן דטעה יואב ובמאי טעה והלא נתדנה מדין המלכות וא"כ שפיר עביד. והנה בסנהדרין (דף מח:) אמרינן בשלמא למ"ד נכסיהם למלך היינו דכתיב וינס יואב ויחזק בקרנות המזבח וכתיב ויאמר לא כי פה אמות: ופי' רש"י לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסיו למלך. והקשו בתוס' דהא אמרינן כאן דברח לפי שהיה סבר שהמזבח קולט. והנראה בזה דשם אמרינן דיואב נתדנה על שהרג לאבנר ולעמשא וכן נמי שהיה מורד במלכות. וע"כ ניחא דהא דפריך התם הגמ' ודייק דאחז בקרנות המזבח דינצל נכסיו היינו דינצל מדין מורד במלכות. אבל מדין דהרג לאבנר ועמשא לא היה בורח כדאמר הכא דע"ז לא מהני הברחה וכדאמר בירושלמי וע"ש בתוס' דמי שהיה כתוב יושב בשבת תחכמוני לא היה טועה. ואמר דמוטב שיתדנה בסנהדרין היינו על מיתת אבנר ועמשא וירשו בניו נכסיו. אבל סוגיא דהכא סבר כמ"ד בירושלמי דטעה וברח להנצל מדין דהרג עמשא ואבנר דשוגג הוה דסבר דמותר להורגו. אף דאומר מותר פטור מגלות המזבח מציל אותו מגואל הדם. דגואל הדם היה מותר להורגו בזה כמבואר ברמב"ם ז"ל