באר מים חיים (נוסינזון) קכח

ליה רשות למידן לאו פושע הוא וא"כ אם אי אפשר למהדר נמי פטור כיון דלאו פושע הוא וליכא דינא דגרמי בדיין. ועוד דא"כ אף בדבר משנה לחייב בדאי אפשר למהדר דהא אף בשיקול הדעת נמי לאו פושע הוא: אבל הרמב"ם ז"ל הסכים לפי' הגאון דבמומחה דלא קבילו עלייהו או בשאינו מומחה וקבילו עלייהו וטעה בשיקול הדעת ואי אפשר להחזיר מחויב משום דיני דגרמי דנהי דאית ליה רשות למידן בכ"ז פושע הוא דהוה ליה למידק בדיניה ולשאול מן מומחה. אבל אם נוכל לחזור הדין הדר דינו כיון דלא נשא ונתן ביד ולא מחויב מדינא לא דיינינן ביה דיני דגרמי כיון דאפשר למהדר ולא גרם עוד ההיזק: וכן במי שאינו מומחה ולא קבלו אותו דדיינינן לכ"ע דיני דגרמי אף להרי"ף היינו דוקא בדלא אפשר למהדר אבל באפשר למהדר לא דיינינן דיני דגרמי דדינו מעיקרא בטל ולא דמי לדרב ששת דס"ל דדינו דין הוה: ולהרי"ף ז"ל סוגיא דב"ק ודבכורות דס"ד דמתני' דדן את הדין דמחויב לשלם אתיא כר"מ משום דיני דגרמי אזלה אליבא דרב ששת או דס"ד דמיירי בלא קבילו אותו עלייהו וע"כ מחויב שפיר מדיני דגרמי כדכתב הרי"ף בדין הה'. אבל לר' אבהו דאוקימנא לעיל דמיירי בדקבילו אותו עלייהו וא"כ אית ליה רשותא למידן ליכא כאן דיני דגרמי כמו מראה דינר לבקי דלא מחייב משום דיני דגרמי. וצדקו דברי הרי"ף דר"ח לכ"ע איצטרך לאוקמי בשנשא ונתן ביד דאף ר"מ מודה בלא נשא ונתן ביד דליכא כאן דיני דגרמי בדיינא. ובזה ניחא כל הקושיות שהקשה הש"ך בסי' כ"ה על הרי"ף ז"ל ע"ש

והנה בחולין (דף מ"ג:) אמרינן דההוא תורא דאתחיל ביה שחיטה בתורבץ הוושט וגמר בוושט ורמא עלה רבא חומרא דרב ודשמואל ואמר שם ר' אבא דלשלם רבא דמי תור למריה וכתבו שם בתוס' דאע"ג דטעה בדבר משנה הוא דלא עבדינן כתרי חומרי דסתרי אהדדי בידים האכילו לכלבים ולכאורה דבריהם תמוהים הא במומחה אף בנשא ונתן ביד פטור וכ"ש טועה בדבר משנה. ונראה דהכי קאמרי דלאו טעות הוה התם דהא ידע דרב ושמואל וחומרא בעלמא אחמיר וע"כ מזיק בידים הוה דהא תורא בין לרב ובין לשמואל משרי שרי ואין רשאי להחמיר בדבר שאין שלו ודוקא בטעות אמרינן דפטור דשכח הטעם אבל לא בדאחמיר. והיינו פי' דבידים פי' בלא טעמא ומזיק בכוונה הוא וכן אמרינן התם (דף נ') שקול גלימא דטרפאי פי' דאין טעם להחמיר וחומרא בעלמא מחמרי ואין אדם רשאי להחמיר בדבר שאינו שלו ודו"ק

דף לו ע"ב אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות. מיתיבי הטהרות והטומאות האב ובנו הרב ותלמידו מונים להם שנים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וקידוש החדש ועיבור שנה האב ובנו הרב ותלמידו אין מונים להם אלא אחד. והנה הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' סנהדרין הלכה ז' כתב גירסא אחרת וצירף דיני ממונות עם הטומאות והטהרות וכתב שאף בדיני ממינות מונים לאב ובנו שנים וכתב אח"כ בהל' ח' וט' דדוקא בשעת משא ומתן נושאים ונותנים עמו ונימנים עמו אבל בשעת גמר דין אין גומרין הדין בקרובים שהדיינים הקרובים פסולים לדין. והשיגו הראב"ד ז"ל דלמשא ומתן מאי מנין איכא. ועוד קשה בדברי רבינו מ"ש דיני ממונות מקידוש החדש ועיבור שנה ועיין בכ"מ שדחק בזה והנראה לתרץ דברי רבינו דבדיני ממונות איכא שני דברים ידיעת עצם הדין כמו אם הולכים בממון אחר הרוב או הודאה אחר הלואה אם מצטרפין וצריך לזה מנין לפסוק הדין. וכן יש לדון בענין המעשה לדמות מלתא למלתא ואם דומה המעשה לזה הדין ובזה קאמר רבינו דלמשא ומתן דעצם הדין מונים להם שנים ופוסקין הדין דזה הוה כמו הטומאות והטהרות דאין שייך כלל פסקי הדין לשאלת המעשה אשר באו לדין תורה. וכן מדויק לישנא דרב דשונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות משמע דשונה לתלמידו בעצם הדין ופוסקים הדין ואח"כ דן ע"ז דיני נפשות דהיינו השאלה והמעשה אשר בא לפניהם לדין. וקאמר רבינו דבשעת גמר דין דהיינו לענין השאלה ודמיון המעשה להדין בזה אין נימנים אלא לאחד דאין גומרים הדין בקרובים אבל בדיני נפשות ומכות כיון דחמירי וע"כ אף בהמנין דעצם הדין דהיינו בשעת משא ומתן אין מונים להם אלא אחד. וכן בקידוש החדש ועיבור השנה דשם הענין רק בענין המעשה והשאלה אם החודש ראוי להתקדש והשנה להתעבר וע"כ אין מונים להם אלא לאחד וצדקו דברי רבינו ודו"ק

דף לח ע"ב אמר ההוא צדוקי לרב אידית כתיב ואל משה אמר עלה אל ה' עלה אלי מבעיא ליה א"ל זהו מטטרון ששמו כשם רבו וכו' אי הכי נפלחו ליה. כתיב אל תמר בו אל תמירני בו. א"כ לא ישא לפשעכם למה לי א"ל הימנותא בידן דאפי' בפרוונקא נמי לא קבילניה דכתיב ויאמר אליו אם אין פניך הולכים. נראה פי' הגמ' דה"ק א"כ דאל תמר בו לשון תמורה הוא אין שייך לומר דלא ישא לפשעכם והוה ליה למימר בזה ולא אשא לפשעכם אלא ע"כ דלאו לשון תמורה הוא אלא לשון המראה. ומשני ליה בטעם אחר דגמירי דאפי' בפרוונקא לא קבילניה וא"כ לא נפלח ליה ודו"ק

דף סא ע"ב איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה אביי אמר חייב דהא פלחיה רבא אמר פטור אי קיבליה באלוה אין אי לא לא. ופירש רש"י מאהבה ומיראה מאהבת אדם ומיראת אדם. והקשו בתוס' דהא בע"ז יהרג ואל יעבור. ועיין בתוס' שבת (דף עב) שהקשו עוד דהא באונס בעינן סכנת נפשות ולא שייך זה במאהבת אדם. ועוד הקשו דהא הפוער עצמו לפעור מחויב אע"ג דמכוון לבזויי ותי' שם בשבת דהכא מיירי דפי' דעובדה מאהבה ומיראה ועוד תי' דמיירי בעבודה זרה שהכל עובדים אותה מאהבה ומיראה דהוה כפי' ולאו עבודה זרה היא כלל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בזה פ"ג מהל' עבודה זרה העובד עבודת כוכבים מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהיא נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מד' עבודות מאהבה ומיראה פטור וכו'. וקשה לפ"ז כל קושיות התוס'. וכן נראה מדבריו שם לעיל דהפוער עצמו לפעור שחייב אע"ג דמכוון לבזויי ולא לעבדה כלל ומ"ש מדהכא שפטר. וכן קשה בדבריו שפי' ביראה דירא שמא תריע לו א"כ אין לך קבל באלוה גדול מזה דהיינו יראת העונש ומאי כתב בזה אם קיבל באלוה דאיזה קבלה צריך עוד. והנראה בזה לפרש דבריו ע"פ מה שכתב בפי' המשנה פסחים פרק מקום שנהגו בהא דגנז חזקיהו ספר הרפואות וכו' דהוא ספר מדברי רפואות שחשבו בעלי הצורות כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורה לעתים ידועים ויועילו או יזיקו לדברים ידועים ואומר כי הצורה שהיא נעשית בזאת התכונה היא טובה לחולי פלוני וכו'. והנה זאת האמונה לאו משום אלוה שיחשבו בצורה הזאת אלא דיחשבו דיש בהצורה סגולה נפלאה טבעית כמו שיש איזה כוחות משונות בהדומם והצומח. ודומה לזה מולך למ"ד דחוק הוא. והצורות אשר יאמינו באלקות הוא ע"פ כללים וסימנים אלקיים אשר כהניהם אמרו דשרתה בצורה הזאת אסרו דאלקות והוא המנהיג העולם בחכמה וכח ותבונה. וע"כ ע"ז מצורה ידועה אף אלה דאין מאמינים באסרו דאלהים אשר עליה בכ"ז מאמינים בסגולה הטבעית אשר יש בהצורה ממין הזה וזה הפי' העובד מאהבה או מיראה שעושה מעשים להצורה דיאמינו בעלי הסגולה דבמעשים כאלה תבטל כחה וסגולתה דלהרע או שיועיל להיטיב אבל לא יעבוד ולא יאמין באסרו דאלקות שעליה. ודומה לזה אמרינן לקמן (דף ס"ה.) דפריך התם רבא מקטר לשד עובד ע"ז הוא ומסיק רבא במקטר לחבר ופי' רש"י דאינו מקטיר לשם אלקות אלא ע"י הקטרה נעשה המכשפות לחבר השדים לכאן וה"נ מאמינים בעלי הסגולה דע"י המעשים האלה תועיל לבטל הסגולה אשר יש בהצורה זו לעורר כחה